” מתפלל שזה חלום ואתה זה שתעיר אותי ” – פרק 8

~נקודת מבט של אביאל (יחזקאל)~
״אז מה ברוריה, תתני לי את הפייסבוק שלך?״ שאלתי אותה, וחייכתי אליה חיוך גדול.
נשבע שהיא בין הילדות היפות שראיתי, חבל שהיא קטינה.
״בכיף יחזקאל, שחף מור באנגלית.״ היא ענתה וחייכה.
שיט, בבקשה שזאת לא שחף שאני חושב.

– ״אביאל המפקד קורא לך.״ שרון אמר ויצא עם עיניים אדומות מבכי מהמשרד של המפקד.
הסתכלתי לשמיים, נשמתי עמוק, והתחלתי ללכת לכיוון המשרד, ותוך כדי מתפלל שעומר החבר הכי טוב שלי זה החייל שנפצע ולא השני שנהרג.
הלב שלי התחיל לפעום במהירות שהגעתי לכניסה למשרד. דפקתי בדלת.
״תכנס.״ הוא אמר ונכנסתי.
״המפקד, קראת לי?״ שאלתי בחשש, הוא הנהן וסימן לי לשבת על הכסא.
״אביאל, אני יודע שאתה ועומר הייתם חברים קרובים. אז חשבתי שאולי כדאי לבשר לך את זה בשקט ופרטיות.״ הוא אמר ונשם עמוק.
״לבשר מה המפקד?״ שוב שאלתי בחשש, רק שהפעם החשש היה גדול יותר.
״עומר מור, זה החייל שנהרג בהתקלות עם המחבלים.״ הוא אמר והשפיל מבט.
מכירים את התחושה שפתאום אתם מנותקים מהעולם?
שהלב יורד לתחתונים ואתם לא מרגישים אותו?
שפתאום אין לכם תחושה ברגליים?
אז זה מה שהרגשתי. בערך.
הדמעות עמדו לצאת, והחזקתי אותם בכוח.
״המפקד, יש לי בקשה.״ הבטתי בו, הדמעות שהחזקתי התחילו לצרוב את העין.
״מה שתרצה.״ הוא אמר וניסה לחייך. באמת שלא יכולתי לבקש מפקד יותר טוב ממנו!
״אני ועומר אמרנו שאם יקרה משהו למישהו מאיתנו בזמן השירות, אז השני הולך להודיע למשפחה.״ רציתי להמשיך לדבר, אבל הדמעות חנקו אותי.
״זה בסדר, הבנתי. אני מאשר לך, אבל אתה צריך להיות ממש עדין, זה עיניין רגיש.״ הוא ענה, הרגשתי טוב עם זה שאני עומד במילה שלי.
״אני אהיה המפקד, תודה!״ עניתי לו ויצאתי מהמשרד.
הנסיעה לכיוון המשפחה שלו עברה בבכי שלי ושל עוד קצין שהתחבר לעומר. הוא היה בין האנשים האהובים בבסיס, אין אחד שלא הכיר ואהב אותו.
הגענו לבית שלו, נשמתי עמוק איך אני מודיע למשפחה של החבר הכי טוב שלי, שלא מכירים אותי בכלל שהוא לא פה?
שהוא נהרג?
עמדנו אני והקצין בפתח הבית. הוא דפק בדלת והלב שלי התחיל לפעום בקצב מהיר יותר, לא משנה מה קורה אני לא בוכה!
האמא פתחה את הדלת, ומחיוך ההבעה שלה הפכה להמומה.
אחרי שדופקים בדלת של משפחה שכולה והיא נפתחת, לא צריך להוסיף הרבה.
וכמו שאמרתי, האמא הבינה והתחילה לבכות.
אין יותר כואב מאמא שבוכה על זה שהבן שלה נהרג.
הקצין שהיה איתי, שאול, התחיל לדבר.
״משפחת מור, אתם יכולים להתאסף בסלון בבקשה?״ הסתכלתי מסביב וסרקתי את בני המשפחה. ואחת עצרה אותי, לפי איך שעומר תיאר זאת בטח אחותו שחף. בחיים לא שמעתי על חיבור כזה בין אחים, הם באמת היו מחוברים כאילו היו תאומים.
אח שלו שהיה טיפה יותר גדול ממנה, אם אני זוכר נכון קראו לו ירין התחיל לרעוד כולו. אני לא יודע אם זה מעצבים, או לחץ.
״מה קרה לו?״ הוא תקף פתאום. הפניתי את המבט משחף לירין ושוב חזרתי להביט בה. היא הייתה אחד לאחד עומר. רק נשית, ויפה.
הם התאספו בסלון, לא הייתי מרוכז אז נתתי לשאול (הקצין) לדבר.
״לצערינו יש בפינו בשורות לא טובות, עומר נהרג הבוקר בחילופי אש בגבול לבנון.״ השפלתי מבט, לא יכולתי להסתכל על איך שאימא בוכה על הבן שלה.
פתאום שחף קמה למטבח, הסתכלתי על פניה היה בהם מבט קר.
מוזר, ממנה הכי ציפיתי לבכי.
שמתי לב שהאבא עוקב אחרי כל צעד שלה. היא מזגה מים בכוס וחזרה לסלון תוך כדי שהיא ממלמלת לעצמה.
לפתע היא עצרה והסתכלה על המשפחה שלה, על אחיה שבכה בסתר, אימה שהתפרקה בבכי מה שעשה לי צביטות בלב, התחילו לעלות לי דמעות.
והאח הקטן שבכה ללא הבנה במה שמתרחש.
היא סובבה את עצמה לכיווני ולכיוון שמואל, והביטה בעיניים שלנו.
יכול להיות שהיא חיפשה אישור שזה אמיתי, אז השפלתי מבט.
היה כמה שניות של שקט, ופתאום בום.-