לא כל המישחקים הם רק בדימיון פרק 1
"הם עוקבים אחרי תשלחו תגבורת דחוף!" צעק אד לתוך הטלפון הציבורי שבאמצע הרחוב.
כל העוברים והשבים נעצו מבטם באד כאל משוגע אבל נראה שזה לא מזיז לו.
אד שנראה מאוד לחוץ ניתק את הטלפון והחל לרוץ לעבר צידו השני של הרחוב.
שם הוא ראה את דלת חנותו של סטיב הידוע גם בכינויו "החמדן" כי תמיד היה מבקש להניח את ידו על דברים שלא ברשותו.
אבל בשביל אד זה לא היה חשוב, הם הכירו אחד את השני כבר הרבה זמן ואד ידע שהכינוי שהוצמד לו במשך השנים לא כל כך נכון.
אד ניכנס לחנותו וטרק את הדלת מאחוריו.
"ברוך הבא לחנותי הקטנה" אמר לו סטיב בחביבות "מה אתה רוצה היום?".
"אין לי זמן לפטפוטי הסרק שלך!" צעק לעברו אד "הם עוקבים אחרי אני זקוק לכיסוי!".
"שוב פעם אתה משחק במשחק הזה שלך?" גיחך לעברו סטיב "טוב, אתה יכול לקחת את הג'קט שלי להסוואה, אבל תזכור להחזיר אותו הפעם! בסדר?" רמז לו אד על הפעם הקודמת ששכח להחזיר לסטיב את הג'קט שלו, איזה סיפור גדול עשה מזה! סך הכל ג'קט! (של 450 דולר…).
אד לא ענה ומבלי להסס לקח את הג'קט מידו של סטיב ולבש אותו עליו והחל לרוץ לעבר הכניסה האחורית.
"ותיזכור לנעול את הדלת כשאתה יוצא!" צעק אחריו סטיב "אחח… הילדים של היום…"
אד שכרגיל שכח לסגור את הדלת האחורית החל לרוץ לעבר הרחוב הראשי.
כשהגיע לרחוב הראשי הרים את הרים את הברדס על ראשו והחל להשתלב בזרם האנשים שברחוב.
לפתע הרגיש יד גדולה מונחת על כתיפו.
"אתם לא תצליחו לתפוס אותי בחיים!" צעק אד לעבר היד ודחף אותה אחורה.
"רק רציתי לשאול איפה…" ניסה להגיב האיש למחזה המוזר בו השתתף אבל זה כבר היה מאוחר מידי כי אד כבר לא היה לידו, הוא נעלם בזרם האנשים שברחוב.
כל האנשים ברחוב שראו מה התרחש לא עשו כלום אלא רק הסבו את מבטם לעבר האיש שניהיה מובך מכל הסיפור.
אד הגיע לסוף הרחוב הראשי בביטחה ופנה ימינה לעבר הנהר, בו הוא עובר כל יום כדי "לטשטש את עקבותיו".
אד הוריד את הג'קט (כי הפעם זכר שצריך להחזיר אותו לסטיב, הוא לא רוצה להסתבך שוב) ושם אותו מתחת לאחד העצים ומיד קפץ למים והחל לשחות לעבר הגדה השניה.
המים היו קפואים אבל לאד זה לא היה משנה כי יותר חשוב לו שלא יאתרו אותו מאשר שיהיה לו קצת קר.
הוא יצא מהמים סחוט כולו והמשיך לרוץ לעבר ביתו שהיה רק במרחק של כמה רחובות מהנהר.
"פה ימינה, עכשיו שמאלה, לרוץ כמה שיותר מהר שהם לא יאתרו אותי" אמר לעצמו אד והגביר את קצב מהירותו "ואני…פה!" צעק אד שניצב מול בניין הדירות שבו הוא מתגורר.
אד היה לבד ולא היה לו מספיק כסף לקנות מקום אז הסתפק בדירת חדר אחת שכורה בבניין הדירות הקטן (זה מספיק לו, לא?).
הוא עלה במדרגות וניגש לעבר דלתו, למרבה הפתעתו היא היתה פתוחה.
"הם סוף סוף עשו את הצעד הראשון שלהם!" צעק אד "הם פרצו למפקדה שלי!".
תגובות (3)
אהבתי מאוד את הכתיבה. יש בה משהו חי כזה. המילים מבהירות בדיוק את הסיטואציה בלי פיוטיות וחפרנות יתר שכמה מאיתנו (אני) לוקים בה. כל הכבוד.
אומנם, יש לי כמה הערות:
1. יש הרבה מקומות שחסרים בהם פסיקים.
2. גיחח=גיחך
3. למה אד צועק "הם פרצו למפקדה שלי"? הוא יכול לחשוב את זה, או להגיד, אבל זה קצת מטומטם לצעוק את המובן מאליו. לא מצידך לגרום לו, אלא בתור בן אדם שפרצו לו למפקדה.
מלבד זאת, מאוד אהבתי. בהצלחה בהמשך!
אוי, שכחתי:
מידי=מדי
מישחקים=משחקים
והשם קצת ארוך מדי, אבל נזרום :)
יש לי דיסלקציה קטנה אז יש שגיאות כתיב…(אני מנסה כמה שפחות)
והוא צעק כי הוא קצת מוזר…(זה יהיה קשור לפרק השני)
אבל תודה רבה על התגובה!!!