בין חיים למוות| פרק 2

~בוקר אחרי~
התעוררתי שכובה על משהו קשה ומוצק ומגלה שזה החזה של ג׳וי. לא רציתי לקום, אהבתי לשכב ככה רק אני והוא, בלי דיבורים, רק לשכב ולחשוב. באותו רגע נזכרתי שבעצם היום אני עושה את הבדיקה, היום אני מגלה אם ניצחתי את הסרטן או שהוא חזר. לפעמים בא לי לעזוב הכל ופשוט לשחרר, כן כן לשחרר, לעזוב הכל ופשוט לעוף. אני יודעת שלא רק לי זה לא קל, אני יודעת שלג׳וי זה קשה לחיות בדאגה שכל שנייה ושנייה הוא יכול לאבד אותי, אני יודעת שלהורים שלי זה קשה שיש סיכוי שהם יכולים לאבד את הבת שלהם, הבת היחידה שלהם. אני גם יודעת שלחברה הכי טובה שלי, למיקי שלי, זה גם קשה ואפילו הדודים הכי רחוקים והשכנים ובעצם כל אלה שיודעים, גם הם, דואגים לי. כל אלה דואגים שהסרטן שכבר חצי שנה אננו, שנלחמתי בו בכל כוחותיי, יחזור.
הרגשתי תנועה מצד ג׳וי, זאת אומרת עוד שנייה נפלתי לריצפה.
"בוקר" ג׳וי מלמל בקול צרוד ונשק לראשי, מלטף את השיער הג׳ינג׳י שלי שהספיק לצמוח בחצי שנה האחרונה.
"בוקר טוב אהובי" אמרתי ונישקתי אותו קלות
"זואי"
"מה?" שאלתי בתמימות
"את זוכרת שהיום…"
"כן אני זוכרת" קטעתי אותו והלכתי למקלחת
—————–
הגענו לבית חולים, כל הנסיעה הייתה שקטה.
עשיתי את הבדיקות ומה שנשאר הוא לחכות לתוצאות שיגיעו רק מחר.
השנתיים שבהם חליתי היו השנים הכי נוראיות בחיי אבל באותו זמן גם הכי טובות, הכרתי את ג׳וי, את הגבר שלי, את בעלי לעתיד, את זה שידאג לי ויתמוך בי כשצריך, את זה שיכול להעלות לי את החיוך בכל מצב לא משנה מה.
איך הכרנו? טוב הוא בעצם היה שם באותו שבוע ראשון שגיליתי.
באותם ימים אמא של ג׳וי חלתה בסרטן גם כן וככה קרה שהוא היה שם 24/7, ניתקלנו מידי פעם עד שהפכנו להיות ידידים טובים ויותר מזה…
אמו של ג׳וי נפטרה, הסרטן התפשט אצלה והסיכויים היו קטנים שהיא תחלים. כמו שהבנתם אצל ג׳וי זה נושא רגיש. אני לא אשכח את היום שבו גילינו שהסרטן עבר, כמה שג׳וי שמח, הוא ארגן לי ערב רומנטי אצלו בבית, ערב כזה קשה לשכוח…