אל תגידי לי מה טוב בשבילי

amyvb 03/08/2014 902 צפיות תגובה אחת

נדמה היה שהרוח בוכה, והגלים קצפו בעקביות אל מזח העץ הרעוע. הבחור הגבוה במעיל העור האדום והאולסטאר האפורות עמד שפוף, כאילו נטה תחת משבי הרוח, והתבונן בחתלתול שחור שמצא מקלט בתוך ארגז עץ רקוב. החתול הביט באיש הכפוף, שפמו התרעד ואחר הפנה את ראשו ועקב בסקרנות אחר מקק מתרוצץ המחפש מחסה מפני הגלים.
"הי טיפש" אמר הבחור "לך מכאן. מה אתה מסתכל בי ככה". החתול החזיר את פניו, טיפת מלח נוצצת בקצה שפמו.
נערה קרבה מכיוון העיר. עטופה במעיל צמר לבן וכולה חותלות צמר חמימות. היא נאבקה ברוח וצעיפה נשרך בשובל סגול אחריה. היא נראתה כאילו עזבה במיוחד חזרה אחרונה לפני בכורה, או נטשה ערימת ספרים לפני בחינה אצל הפרופסור החביב עליה. הבחור המתין לה ורגליו רוקעות בקרקע , הוא עשה עצמו כמתבונן באופק.
"אפשר לדעת מדוע דווקא כאן? " שאלה הנערה בסבלנות, מניחה בזהירות את תיקה על הרצפה ומנסה לכרוך את הצעיף סביב צוארה.
"אני אוהב את המזח הזה" ענה הצעיר ופתאום התחייך. "בכל זאת הגעת" אמר והושיט ידו ללטף את פניה.
"קר פה. ורטוב" התלוננה הבחורה. אפה היה אדום ושפתיה מבוקעות. רופא טוב לב היה רושם לה שלושה ימים במיטה והרבה תה עם לימון. "אולי נשב במקום אחר, נשתה קפה אחרון ונפרד כמו -"
"אני לא הולך לשום מקום" קטע אותה הבחור, ידיו מתחפרות בכיסי מעילו. כל גופו השברירי נדמה כמתכנס בתוך המעיל כשבלול המתכונן לחצות כביש ראשי סואן וחוזה את העתיד לבוא.
החתול קרב אליהם והתחכך ברגלי הבחורה שזזה והתרחקה ממנו. "קח אותו ממני" אמרה. החתלתול הביט בה מופתע ופנה לרדוף אחרי עלה קטן שהתעופף ברוח.
השתררה שתיקה. הנערה שפשפה בהתמדה את ידיה הממהרות לקפוא וניסתה לשמור על חומן. הרוח פיזרה את שיערה והבחור סקר ברוך את פניה היפות, עדינות התווים. "אני חושבת שזה יהיה טוב גם לך " אמרה פתאום "אני כבר לא -"
"אל תגידי לי מה טוב בשבילי" אמר הבחור "אני יודע מספיק טוב בעצמי מה טוב ומה לא טוב בשבילי". הוא אגרף את ידו הימנית והכה בכף ידו השנייה מספר פעמים כאילו קיוה להפיל את זרועו השמאלית במכת מחץ סופית.
"די, תפסיק" בקשה הנערה ברוך וידה מושטת לעצור את המכה.
"אני רוצה אותך " אמר הבחור "אל תעזבי אותי".
פני הנערה התעוותו פתאום והיא מיהרה להפנות מבטה לכיוון הים. "הבאתי את הבגדים שלך" אמרה ושלפה שקית קניות קטנה מתיקה. הבחור לקח את השקית, בחן את תוכנה וחייך מרות. "לא רצית לשמור מזכרות?" .
"אני נוסעת" אמרה הבחורה בשקט, אצבעותיה משחקות בטבעת שעל אצבעה.
"עדיין יש לחולצה הזו את הריח שלך" אמר הבחור מרחרח בשקיקה את הבד "חבל שלא השאלתי לך גם תחתונים".
"הם קצת גדולים עלי" אמרה הנערה ביובש והורידה את הטבעת מאצבעה. "לפחות תישאר לך מזכרת ממני, כל זמן שהריח יישאר".
"אני זקוק לך " התחנן הבחור "לא למזכרות ממך".
החתלתול סיים ללעוס את העלה ושב להתעניין בקצה נעליה השחורות של הנערה שליטפה אותו בפיזור נפש.
"אני נוסעת" חזרה ואמרה "קניתי כבר כרטיס והכל -"
"אל תיסעי" פסק הבחור "ממילא אין לך לאן ואין לך אף אחד חוץ ממני". הוא אחז בכתפה בכוח ושערותיה עטפו את פניו.
הנערה שחררה את עצמה בעדינות, מרימה את החתול באוויר ונבהלת למשמע היללה הזועמת. היא השליכה את היצור הרחק ממנה וזה צנח באדישות על רגליו ובדק בקפידה את מיקומו החדש.
"אל תהיה כל כך בטוח" אמרה הנערה בחצי חיוך "דברים השתנו לאחרונה. אני השתניתי"
הבחור הביט בה בהשתאות, ואחר השתנה מבטו לזעם כבוש. הוא נטל את שקית הבגדים והשליך אותה אל הגלים. השקית נפתחה והבגדים המגוהצים והמקופלים יפה התפזרו על הסלעים, נרטבים נחבטים ומתכסים במלח.
הנערה משכה בכתפיה. "אני חייבת לזוז" אמרה והושיטה ידה. "יהיו לי זיכרונות טובים ממך".
הבחור הביט ביד המושטת ולא הגיב. הנערה משכה בכתפיה שנית ופנתה ללכת, מתכסה במעילה הלבן ומסמלת בידה שלום קטן לחתלתול ולאיש.
"העניין אבוד" אמר החתלתול כשנעלמה הנערה מעבר לפינה.
"שתוק" כעס האיש.
"היא לא אוהבת אותך יותר" התעקש החתול.
הבחור הביט בו וחייך בכאב "אז מה אני יכול לעשות".
החתול ילל ופנה ללכת. הוא ניתר אל גדר העץ המגנה על המזח, פסע מספר מטרים וקפץ.
הבחור מיהר אחריו והביט מעבר לגדר. שישה מטרים הפרידו בינו ובין הסלעים וניתן היה להבחין במלבושיו הרטובים בינות לקירות העץ מכוסי האזוב.
"אני כאן" אמר החתול והופיע פתאום על אחד הסלעים." קפוץ, אל תפחד".
"אני לא חתול" אמר הבחור "אני לא יכול לקפוץ שישה מטרים"
"תחשוב על זה" השיב החתול, ונדמה היה שפתאום משך משהו שונה לגמרי את תשומת ליבו החתולית.
"הי" צעק האיש "אל תשאיר אותי כאן לבד".
החתול לא השיב ופנה ללכת. הבחור פשט את מעילו וחולצתו ועמד רועד ברוח, מביט בפחד אל התהום תחתיו.
"קר לי" אמר ושיניו נוקשות. הוא לבש שוב את בגדיו והידק בקפדנות את כפתורי המעיל זה לזה. הוא הביט סביב אך שום נפש חיה לא נראתה בשטח. הוא נשען על הגדר והחל לצרוח, קולו אובד ברוח השורקת.


תגובות (1)

ממש ממש יפה, וקצת עצוב

03/08/2014 17:43
סיפורים נוספים שיעניינו אותך