מיתולוגיה בלי שם- פשוט תלכו לפרופיל שלי ותלכו לפרולוג כדי להבין= פרק 1

הקפצתי את שתי פרוסות הלחם, ותוך כדי הוספתי מעליהם ומתחתיהם גבינה יחד עם מיונז. זרקתי בול קליעה את הכריך לטוסטר, ועלה על פניי חיוך ניצחון. אבא ירד מהמדרגות.
"את חייבת להפסיק לשחק באוכל." ביקש.
"אתה יודע שאני טובה בג'נגלינג. פעם אחת לא פיספסתי, ולא אפספס." התנשאות נשמעה בטוני.
אבא נישק למצחי ויצא לעבודה, כאשר אני נשארתי לבד בבית. יום שני רגיל.
אין לי לימודים. אני לומדת בבית, אך רק בימי שלישי, רביעי וחמישי.
אבא שלי הסתיר אותי מסיבה מוצדקת ביותר. הוא חצוי, ואני נולדתי לאל אתנה, ולאבא חצוי.
בדרך כלל החצויים מתים בגיל 20, אבל אבא שלי ניצל בנס. אתנה אהבה אותו מאוד, למרות שהיה בן של האל הרמס, ששנאה אותו. אתנה נתנה לו תוכלת חיים ארוכה יותר, וכשגילתה שהיא עומדת להוליד, היא הייתה צריכה לעזוב אותו. אבל לא בלי מתנה קטנה. הוא עדיין אוהב אותה, אבל אני בטוחה שהיא שכחה אותו לפני הרבה זמן. כי כך האלים עושים.
אבל אני לא אכעס עלייה, היא נתנה לאבא שלי חיים ארוכים, אמנם עד גיל 50, עוד 10 שנים מעכשיו, אבל זה משהו קטן ששמחנו לקבל.
'צינג.'
הטוסטר מוכן.
קמתי מהספה הנוחה להפליא מעור תנין, והוצאתי בזהירות את הטוסט החמים. אחח, הטעם הרותח שלו על פי גרם לי תחושה טובה.
בטוסטר השקוף יכולתי לראות את השקפתי. משקפיים בצורת עיגול, שמתחתם עיניים ירוקות כמו עלה. העין הימנית מעט מוסתרת על ידי השיער החום והחלק שלי. וכמובן, איך אפשר גיל 14 בלי מעט חצ'קונים על המצח? אם יכולתי ללמוד קצת קסם מאלת האתנה הייתי מוחקת את כל החצ'קונים שלי. אבל כמובן שכל חיי לא ראיתי אפילו מפלצת אחת. והכל בגלל אבי הטוב והמיוחד.
עץ הגינה נפל.
הרגשתי הטחה גדולה שהזיזה את כל הבית. הרבה רשרושים של עלים נופלים.
"לא, לא, לא!" צעקתי בקולי קולות. שתלתי את זה כשהייתי בת 3, כמובן בעזרת אבי.
השכנים שלי עזרו, הם טאטאו את העלים, וביקשתי ממשאית מיוחדת לגרור את העץ.
אבל לפני שהמשאית הגיעה, רציתי להיפרד מהעץ. חיבקתי אותו חזק, ונשבעתי לברר למה הוא נפל בצורה כזאת. למזלי, לא על ביתי.
השפלתי את מבטי ואז ראיתי משפט חרוט על העץ.
'זה לא נגמר, אוולין.'