החיים של יובל-פרק 1(:

נקודת מבט יובל –
~ תעזוב אותי כבר ליאב… לא מספיק הרסת לי את החיים גם אתה מופיע לי בחלומות? בבקשה ממך, הרסת לי את החיים אז תצא מהם… בבקשה ממך ~

״יובלי.״ אמא נגעה בי והעירה אותי מהסיוט. פקחתי את עיני וקלטתי את אמי יושבת על המיטה ומסתכלת עלי, סגרתי מיד את עיני.
״קומי אנחנו הולכות היום לעשות קניות.״
אמרה ופתחה את הווילון ומיד אחרכך משכה את השמיכה ממני וישר שמתי את ידי על עיניי שנפוכות מדמעות.
״למה כל-כך מוקדם?״ שאלתי אותה בתקווה שנלך עוד שעתיים ככה… יותר זמן לישון.
״יובלי אני לא כמוך יוצאת לבלות עד 3 לפנות בוקר וקמה בשתיים וחצי בצהריים. אני צריכה לפרנס אותך ואת אחיך הקטן ערן כדי שתקבלו מה שתרצו.״ נתנה לי נאום תוך כדי שהיא מסדרת לי את החדר בקטנה, יצאה מהחדר וסגרה אותו.
אפשר להגיד שאני ילדה די מבולגנת, יש לנו מנקה שבאה פעם בשבוע, ועל היום שהיא מסדרת לי את החדר, הוא חוזר לכמו שהיה. קמתי באי רצון , אבל אני חייבת. מחר היום הראשון של כיתה י׳.
נכנסתי לשירותים, הסתכלתי במראה והזדעזעתי. שיערי החום עם הקצוות הבלונדניות מחושמל, העינים החומות אדומות מרוב בכי כל הלילה.
טוב אחרי 7 לילות ללא שינה, לקום, לאכול, לחזור למיטה ולהתפרץ בבכי על הכרית. מה ציפיתי? לקום כמו בר רפאלי? (לא מצאתי משהו יותר טוב) לקחתי את המברשת, שמתי עליה את המשחה והתחלתי לצחצח את שיניי, לאט לאט לאט יצא גם הקצף. שטפתי את פניי, סירקתי את שיערי שמגיע לי לפחות עד חצי גב ועשיתי צמה לצד.
התאפרתי בעיפרון שחור חזק ואיילנר שחור. הלכתי לארון, פשטתי ממני את בגדי הפיג׳מה הקצרים, ונותרתי בתחתון וחזייה, אהבתי את הגוף שלי.
תחת לא קטן ולא גדול, וחזה מושלם.
אבל אחרי מה שקרה? שום ביטחון עצמי כבר אין לי.
התלבשתי בבגדים שמתאימים ליציאה לקניון , שמתי נעלי אצבע, על הדרך שמתי את הצמיד שדניאל קנה לי מלונדון שכתוב עליו 'Yuval' הוצאתי את הפלאפון מהמטען והלכתי לסלון.
״אני מוכנה!״ הודעתי לאמא שלי אשר חיכתה לי והלכתי מהר למזוג לי שוקו לפני שנצא לקניון.
״יאלה… יוצאות?״ אמא שאלה אותי והנהנתי. פחדתי לצאת מהבית. פחדתי שאולי אני יפגוש אותו בקניון, פחדתי אולי שבשבוע הזה הוא עבר הלאה, פחדתי כל-כך. הגענו לאוטו נכנסנו והתחלנו בנסיעה…
בזמן הנסיעה הייתי בפלאפון, נכנסתי לוואצאפ בפעם הראשונה אחרי שבוע, קיבלתי מלא הודעות.
מבניהם של שני- חברתי הטובה…
׳איפה את? כבר שבוע שאני מנסה לתפוס אותך ואת לא עונה לי!׳
׳אני עוברת בית-ספר.׳ כתבתי לה ונכנסתי להודעות שלי ושל ליאב, הוא כתב לי על כמה שהוא מצטער על מה קרה ועיניי התמלאו בדמעות וסגרתי מייד הוואצאפ.
היו לי עוד מלא הודעות מדניאל, הדר ועוד כמה מהשכבה, אבל החלטתי להתעלם.
שני כבר תעדכן אותם.
חשבתי לעצמי… איך לבקש מאמי לעבור בית-ספר? חצי מהדרך חשבתי איך לשאול אותה את זה… היא תסכים לי בכלל?
אז אזרתי אומץ… יהיה מה שיהיה.
״אמא…?״ שאלתי אותה.
״כן חיים שלי.״ ענתה לי כמו תמיד.
״אני ישאל אותך שאלה… תגידי לי כן טוב?״ אמרתי לה והיא הנהנה כשעיניה נעוצות בכביש.
״אפשר לעבור בבקשה בית-ספר?״ הוספתי, הסתכלתי עליה והיא הופתעה.
״למה חיים שלי, מחר היום הראשון ללימודים…״
״אני יודעת, אני לא רוצה ללכת לבית ספר במיוחד אחרי מה שקרה.״ אמרתי, נזכרתי שאין לה מושג ממה שקרה ובדיוק הגענו.
נכנסנו אל הקניון והלכנו אל ׳ZARA' , קנינו שם גינסים וחולצות ואחר כך נכנסו אל חנות ׳TNT' , אפשר להגיד שרוב הבגדים שלי משם. בגדים מושלמים.
על הדרך נכנסנו גם אל 'CASTRO' ועוד כמה חנויות שהבגדים שם יפים.
קנינו כמה זוגות נעליים ואחר כך הלכנו לארומה. התיישבנו בשולחן זוגי, מתבוננות בתפריט שהגישו לנו.
״אמא מה להזמין לך?״ שאלתי אותה וסגרתי את התפריט.
״אמ…״ חשבה כשעיניה נעוצות בתפריט.
״קרואסון ואייס קפה קטן.״ הודיעה כאשר היא מרימה את ראשה ומסתכלת אל תוך עיני.
״אוקי.״ אמרתי והלכתי לתור ועמדתי שם.
״סליחה…״ המוכר פנה אלי.
״ילדה?״ העיר אותי ממחשבותיי ופתאום התעוררתי ונזכרתי שהתור שלי הגיע.
המוכר היה חתיך – בן 18 לפחות, שרירן, שיער שטני ועיניים יפות.
בקיצור כל מה שבת היתה רוצה בחבר שלה.
״אמ…סליחה״ התנצלתי במבוכה כאשר אני מסתכלת על עיניו המהפנטות.
״זה בסדר, מה תרצי להזמין?״ שאל וחייך אלי.
״שתי קוראסונים ושתי אייס קפה קטנים.״ עניתי לו והסתכלתי עליו כותב במחשב.
״מה השם?״ שאל אותי.
״יובל.״ עניתי במהירות והבאתי לו שטר של 50 ש״ח.
חזרתי לשבת ליד אמי ונכנסתי לאינסטגרם לראות תמונות…
שום דבר לא חדש.
״יובל.״ נשמע בקריזה.
״יובלי…״ אמי העירה אותי לאחר דקה ששקעתי בתמונה בוואצאפ.
זה היה הוא… אחרי מה שהוא עשה לי… איך הוא לא מתבייש?
קמתי לעבר איפה שמגישים תאוכל עם דמעות בעינים.
״יובל מה קרה?״ שאל המוכר ממקודם כשראה את הדמעות בעיניים.
״זה כלום לא משנה.״ מלמלתי.
״אע אז מסתבר שהדמעות בעינים זה כלום?״ שאל כשעיניו נעוצות בעיני, השפלתי מבט. הוא הביא לי את הפלאפון שלו וכתבתי לו את המספר…
אחרת הוא לא היה עוזב אותי, מסתבר שהוא גם מהעיר שלי.
הסתובבתי בחזרה עם האוכל ונזכרתי שאני לא יודעת איך קוראים לו…
״רק איך קוראים לך?״ הסתובבתי לאחור ושאלתי אותו כשעמד שם והביא למשהי אחרת את מה שהזמינה.
״עומר.״ ענה לי וחייך את החיוך המהפנט שיש לכל גבר.
חזרתי לאמי עם האוכל והגשתי לה את האוכל שלה.
״רק שתדעי שחשבתי על מה שביקשת ממני.״ אמרה לי אמא לאחר כמה דקות של שתיקה. לא התייחסתי אליה והמשכתי לאכול.
״אני בטוחה שבגלל זה לפני שהלכת להביא לנו תאוכל שקעת בפלאפון ובכית.״ הוסיפה והרמתי אליה תראש, מתבוננת בעיניה החומות שמסתכלות עלי.
״אני מוכנה להעביר אותך בית-ספר, אבל תבטיחי לי שלא תתדרדרי לי שם.״
״מבטיחה אמא!״ אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה.
אפשר להגיד שזה החיוך הראשון אחרי השבוע הזה.
״מחר אני יעשה תהעברה… זה יהיה קל כי אני במלא עובדת בעירייה… עוד שבוע ככה תתקבלי אז ביינתים אל תלכי לבית ספר.״ אמרה והנהנתי כשחיוך גדול על פני.
שמחתי שאני הולכת לעבור בית ספר.
עכשיו אני לא יראה אותו כל יום, אני ינסה לשכוח ממנו.
אבל זה לא יהיה קל –
יש את החברים שלי… עכשיו אני יצטרך להתרגל לא לראותם כל יום ולהפגש איתם פעם ב…
נכנסתי בחזרה לוואצאפ ושני כתבה לי :׳מהההה?! אין מצב׳
׳בבקשה לאאא !! רק תגידי לי מה קרה בבקשה…׳
איך אני יוכל להסביר לה ? שהחבר שלי… או יותר נכון האקס.
׳עדיף שלא תדעי. תודיעי לדניאל ולהדר ושאני אוהבת אותכם. ׳
דניאל הדר ושני – החברים הכי טובים שלי … תמיד היינו הולכים לכל מקום ביחד… למסיבות, לקניון, ואפילו לבית הספר.
ותמיד שהיינו רבים היינו משלימים תוך שנייה.
אבל זהו, עוד שבוע אני יתחיל חיים חדשים, חברים חדשים ואהבה חדשה אם יצליחו להשכיח אותי ממנו…
חזרנו הביתה, סדרתי את הבגדים בחדר…
״יובל״ ערן נכנס לחדרי ורץ אליי בחיבוק.
למרות כל הריבים שלנו אני עדיין חולה עליו.
״מה קורה קטני… לאיזה כיתה אתה עולה מחר?״ שאלתי אותו למרות שידעתי תתשובה.
״לכיתה א׳״ ענה בהתרגשות כאשר משחק במשחק קטן שאמי קנתה לו.
״בהצלחה קטני, אני קצת עסוקה… עוד מעט אני יקרא לך ותבוא טוב?״ שאלתי אותו, רציתי להתקשר לשני שתבוא אלי.
״טוב.״ ענה ויצא מחדרי בריצה להציק לאמי לפני שהולכת לעבודה.
התקשרתי אל שני, התגעגעתי אליה. שבוע שלם לא דיברנו.

נקודת מבט שני.
׳תני לי מעט ממך שוב להרגיש את השלמות שלך׳ נשמע צליל הפלאפון ורצתי לחדרי לענות. יובל התקשרה אלי. כבר שבוע שלם שהיא לא ענתה בוואצאפ ולטלפונים.
קרה לה משהו, אני בטוחה בזה! היינו במסיבה של לירון, ילד מהשכבה… חיפשתי אותה ולא מצאתי, יצאתי בחוץ וראיתי אותה עולה למונית הביתה. התקשרתי אליה ומאז היא לא דיברה איתי אפילו.
״יובל חיים שלי מה קורה?״ שאלתי אותה.
״בסדר.״ היא ענתה ביובש.
״את מוכנה להסביר לי מה קרה שרצת באותו יום מהמסיבה ומאז לא דיברת איתי ולא ענית לי? שבוע שלם עבר!״ שאלתי אותה.
״תתארגני ותבואי אלי.״ היא אמרה לי וניתקה.
סוף סוף! סוף סוף אני ידע מה קרה לה.