רק רציתי להיות חלק מהם

"את?! את רוצה להיות חלק מאיתנו?! לא. לא ולא. בשום פנים ואופן לא. חד וחלק. לא."
ככה הסיפור שלי נגמר.
אבל,ידוע שסיפורים מתחילים לקרוא מההתחלה,לא? אז בואו נתחיל.
אני תום גרשטפונסקי,בת 13. עליתי לחטיבת ביניים,כיתה ז'. הילדה הכי דפוקה שתכירו. קצת על עצמי: השם שלי,תום, מגיע מהמושג "תמימות". אמא שלי(אתם באמת לא רוצים לדעת איך קוראים לאמא שלי) תמיד אומרת שכשנולדתי, הייתה בי תמימות. לאבא שלי,לא היה אכפת. העיקר הבריאות. זה הדבר היחיד שאני אוהבת בעצמי. השם הפרטי שלי. אבל כל השאר? אפשר לזרוק לפח. יש לי שם משפחה ארוך שאף אחד לא מצליח לבטא נכון,אני גבוהה לגיל שלי(מטר ושבעים וחמש סנטימטרים),לא מקובלת ב-כ-ל-ל!,מכוערת מאוד,קול של אוגר צרוד,עיניים בצבע אפור מזעזע. מצאתם יותר גרוע מזה? שתפו אותי. אני בת יחידה,הוריי כנראה הבינו שאסון כמוני עושים פעם אחת,ולא חוזרים על טעויות. יש לי דווקא חברות. מהכיתה ומהשכבה. אבל,מקובלת.. אני לא.
לפני שנה(סוף כיתה ו',בתחילת החופש הגדול) עברנו לרמת השרון. גרנו בפתח תקווה.
התחלתי את השנה. כיתה ז'1. הכרתי המון ילדים. אבל לא עם כולם יצרתי קשר. התחברתי רק עם בנות. עם בנים…אני אילמת ממש. השיחות שלנו הן בעיקר: "יש לך מחק?" או "אפשר את העט?" וכאלה… לקראת אמצע השנה,התחילו מפגשים חברתיים של הילדים ה"מקובלים" מכל השכבה,וגם מבתי ספר אחרים. אף פעם לא הבנתי איך יודעים אם מישהו מתאים להיות מקובל או לא. בקיצור,המון ילדים מהכיתה שלי הלכו למפגשים האלה. אפילו חברה שלי. איזה קטע! היא החברה הכי טובה שלי. קוראים לה נטע. כל מפגש,הם היו מצלמים את עצמם ומעלים את התמונה לאינסטה(נו…אינסטגרם) . והיו להם גם קבוצות ווצאפ של המקובלים. בדרך לבית שלי,יש מין כיכר גדולה כזאת. הם נהגו להיפגש שם המון. אז,מדי פעם, היה יוצא שראיתי אותם. ואני…כל כך רציתי להיות חלק מהם. רציתי את הקרבה לבנים,את התחושה שכולם יודעים מי את,את היכולת לפתח שיחה ולהצליח להצחיק או לעניין מישהו. טוב,מותר לי לחלום. כשהייתי עם נטע,רוב הזמן היה להיות בווצאפ של נטע,או לראות כמה עוקבים יש לנטע באינסטגרם. הכול קשור בנטע. אני מבינה אותה. זה מאוד נוח להיות עם מישהי ולהתעסק בך. אבל זאת מי שהיא. וככה אני אוהבת אותה. היא גם עשתה המון בשבילי. היא ניסתה שאני אתחבר עם ילדים מקובלים,אבל הייתי יותר מדי משעממת. היא לקחה אותי למסיבות של מקובלים,אבל התביישתי לרקוד. היא צרפה אותי לקבוצת ווצאפ של מקובלים, אבל אמרו לה להוציא אותי כי אף אחד לא מכיר אותי. היא ניסתה עוד,ועוד,ועוד,ועוד עד שכבר התייאשתי. אחרי כל כך הרבה ניסיונות,כשכל פעם מחדש מזכירים לך שאת משעממת,לא מקובלת,מוזרה,מכוערת…זה כבר מוציא את החשק. כל תגובה כזאת,היא כמו אגרוף חזק בבטן. הבטן שלי כבר כחולה מהמכות. יש ימים,שאני פשוט בוכה. סתם ככה. כי אני שונאת את עצמי. אני שונאת את הגובה שלי,את הגוף שלי,את הקול שלי,את האופי שלי. אני לא בוכה בלי סיבה. אני בוכה כי אני יודעת שאם הייתי אחרת,הכל היה הרבה יותר טוב. אם הייתי עשרה סנטימטרים פחות,אולי איזה בן היה מזמין אותי לרקוד איתו. אם הייתי רזה יותר,אולי חולצות הבטן ובגדי הים היו נראים עליי טוב. אם הקול שלי היה יפה,אולי הייתי יכולה לשיר והיו מכירים אותי. אם האופי שלי היה אחר, החיים שלי היו אחרים. הייתי יכולה עכשיו להיות במפגשים של המקובלים. הייתי יכולה לקבל הרבה תגובות של "מהממת" , "מדהימה", "מושלמת" על התמונות שלי באינסטגרם. הכול היה קורה אם… הייתי אחרת.
אז לא התאבדתי. אני גם לא חושבת על זה. דבר אחד שטוב בי,זה שאני לא כל כך דרמטית. טוב אולי קצת דרמטית,אבל לא ברמה מופרזת. טוב, אז אני החלטתי לעשות מעשה. אם ההר לא יבוא למוחמד,מוחמד יבוא אל ההר. אני החלטתי להתקרב אליהם יותר. להגיב להם על תמונות באינסטגרם,לדבר איתם כשאני רואה אותם ברחוב. ולהיות יותר אסרטיבית בכללי.
אז התחלתי לעשות אתזה. ובאמת,קצת התקרבתי אליהם. הייתי כל כך מאושרת שזה הצליח לי! אמנם לא בהרבה, אבל עדיין :) ואז… ביום בהיר אחד… איזה ילד מקובל אחד(שדרך אגב קוראים לו עומר) החליט שהוא רוצה לעשות משהו חדש. להפגיש את הילדים המקובלים מרמת השרון,עם הילדים המקובלים מהרצליה. איך ? פשוט מאוד! עומר למד עד כיתה ה' בהרצליה ומשם הוא מכיר אותם. אני הייתי בהלם. עד שהצלחתי קצת להתקרב למקובלים פה,עכשיו יש לי את המקובלים משם?!?! וככה זה המשיך… הם היו במפגשים ביחד,נוצרו חברויות וזוגות ביחד…. ואני,בסך הכול רציתי להיות חלק מהם. ביקשתי מנטע שתגיד לעומר שיוסיף אותי לקבוצת ווצאפ. הוא לא הסכים. איזו הפתעה… ואני,כאן, איתכם,מנסה לחשוב מה לעשות… חושבים שאני אמצא דרך עד הפעם הבאה שאני אכתוב לכם ? חכו ותראו (: