פרולוג מסיפור לא בטוח בלי שם, מיתולוגיה.

קפאתי במקומי.
הוא הרג אותו. הוא הרג אותו.
דילגתי בין ידיו השרויות ברצפה הקרה, כדי להגיע לסכין המדמם על השולחן מעץ. באיטיות ידיי נגעו בקודקוד הסכין. צמרמורת עברה בגופי. הוא באמת רצח אותו.
כשהצמרמורת עברה, אחזתי בריפוד הסכין והטחתי אותו ברצפה המתכתית. הד נשמע בחדר.
התכופפתי ליד הגופה, ידיי ריחפו על עינייה כדי שיהיו עצומות. לא יכולתי להסתכל על עינייה של הגופה.
"אבא.." לחשתי כשדמעות ירדו מעיניי. "אני אוהבת אותך כל כך, למה הלכת ממני?" והסתרתי את פניי בעזרת ידי, כדי להסתיר את הדמעות. "הבטחת לי שתחזור חי. הבטחת לי."
לקחתי שוב את הסכין המדממת. ההתלבטות הארוכה שיגעה אותי. האם לקחת את הסכין ובעזרתו לדקור אותי בבטן? או פשוט לחכות עד גיל 20, שזה עוד 4 שנים. גם אף אחד לא הבטיח לי שבעוד יום יבוא מישהו וירצח אותי.
"אני אנקום." הבטחתי לעצמי. חרטתי על הרצפה את שמי, 'אוולין ג'מוס ויקטוריה, תנקום.'