אחד עם תסמונת דאון

אם היו באים אליי ושואלים "מי אתה?" הייתי אומר "אחד עם תסמונת דאון"
בעולם שלנו או כפי שמתארים בעולם שלנו בני האדם מחולקים לשתי קבוצות.
"הנורמלים והשונים" ואני תמיד אהיה בשונים כי זה לא משנה עד כמה אתאמץ תמיד המציאות תדחוף אותי אחורה.
אני חולה. אז מה? זה לא אומר שאני לא מבין? זה לא אומר שאין לי רגשות? אני מבין כל מה שאתם אומרים ומתלחששים מאחורי גבי כשאני 'לא רואה'
והמציאות דוחקת אותי אחורה כל פעם, תמיד אהיה צעד אחד מאחורי כולם ולא אספיק להגיע לאן שאני רוצה בעתיד. ככה זה בקבוצת השונים.
בכל אדם יש לב ונשמה ומוח ואולי לי אין איי קיו יותר גבוה מאשר כולם אבל יש לי לב, לב רחב ורגיש הרבה יותר שאומר 'אתה טוב מדי כדי להיפגע מזה'
אפילו כשהייתי ילד קטן דחקו אותי לפינה ואמרו 'לא אתה מכוער, לכולכם השונים יש פרצוף אותו דבר' ובזמני לא הבנתי למה לא מקבלים אותי. לא הרגשתי שאני שונה. עכשיו, כשפונים אליי ושואלים אותי שאלות לפעמים אני מתעלם או סתם לא עונה. כי אני יודע שזה יגרום לי מבוכה הרבה יותר גדולה.
ובנוגע לאחרים שאני מכיר, השונים שהם כמוני, הם בני האדם הכי רכים ומתחשבים שפגשתי.
חבר שלי, שחר שיש לו תסמונת טורט מספר לי כל יום מה הוא עובר. אני מחייך אליו כל פעם ומזדהה עם דבריו.
אני זוכר שלפני כמה חודשים כשרק נפגשנו אמרתי לו 'שחר אתה היחיד שמבין אותי' והרגשתי שגם אני היחיד שמבין אותו. למה זה צריך להיות כך? למה צריך שבני האדם יוחלקו לשתי קבוצות? כל אחד ואחת טוב במשהו. אולי לפעמים מישהו נולד עם גוף קצת שונה מהשאר אבל זה לא אומר שהוא נבדל מכולם. אני, גאה להיות כמו שאני, אחד עם תסמונת דאון.