והסיוט מתחיל – פרק 2 [מוקדש למי שרצתה שאעלה את הפרק בחצות XD]

לגמתי שוב מכוס המים הקפואים שלי.
"מה את חושבת שהיא רצתה?" שאלה אותי מיי.
"היא סתם משוגעת…" עניתי וניסיתי לצחוק, אך נעשיתי חיוורת.
תחושת עייפות חזקה הכתה בי, הרגשתי…
הרגשתי שעוד שנייה אני מתמוטטת.
"אני חושב שאני אלך לישון…" אמרתי והתקדמתי אל עבר המיטה שלי.
"לישון? אפילו עוד לא ערב, ועוד פחות משעתיים אנחנו צריכים להגיע ללובי…" מיי ניסתה להגיד.
"אני אקום בזמן, רק שעה… שעה וחצי. לא יותר…" אמרתי והתמוטטתי על מיטתי.
~
(נקודת המבט של אליסון, רבע שעה קודם לכן)

דפקתי על דלת מס' ארבע.
חיכיתי מס' שניות ורפאל פתח לי את הדלת.
"הי… אפשר להיכנס?" שאלתי באי – נעימות.
"ברור." הוא ענה והכניס אותי.
"אז על מה רצית לדבר?" הוא אמר והוריד את ראשו מעט, ואז שוב העלה אותו.
"אתה יודע, על מה שקרה קודם." ניסיתי להגיד.
"אני מצטערת על כל הצעקות האלה." אמרתי והוקסמתי מעיניו.
"יש לך עיניים ממש יפות, אתה יודע?" אמרתי ובאמת התכוונתי לכך.
זה אולי מה שנתן לי את התחושה הזאת… העיניים שלו.
"והשיער שלך מסנוור, בלונדיני – מאוד." הוא החמיא.
המשכתי את השיחה, מרחתי אותה לעוד כמה דקות של מחמאות ויצירת קשר טוב.
"אז להתראות!" אמרתי ויצאתי מחדרו.
הלכתי לכיוון החדר של דילן. (חדר מס' שבע)
פתחתי את הדלת וראיתי את דילן מסתכל טלוויזיה עם מישהי.
הסתכלתי לכיוונה, אך הם לא הבחינו בי.
"טוב חמודה, את יכולה ללכת… תחפשי לך מישהו אחר, אוקי? "
העפתי אותה, אין לי כוח ליחסים של דילן עכשיו.
היא יצאה מהחדר במהירות וטרקה אותה.
"מה היה כל כך דחוף שהיית צריכה להעיף אותה?" דילן התקרב אליי.
"אני צריכה להוציא מישהי מהתמונה, שלי ושל רפאל." אמרתי.
דילן חיכה כמה שניות וניסה להיזכר מי זה רפאל כנראה.
"הילד הזה שצעקת עליו מקודם?" הוא שאל.
"כן…" גלגלתי את עיניי. "הילד הזה שצעקתי עליו.
השלמנו, אני מרגישה שיש בינינו קשר…" עניתי.
"אליסון, את לא חושבת שזה קצת מוזר?
אתם אפילו לא מאותו בית!" ניסה להסביר לי דילן.
"דילן, פשוט תעזור לי להוציא מישהי מהתמונה, אוקי?" התעצבנתי.
"את מי?" הוא שאל.
"ליאן, היא המכשול שלי, המעצבנת." אמרתי בכעס.
"איך את רוצה בדיוק 'להוציא אותה מהתמונה'?" דילן שאל אותי וחשבתי על כך.
"צריך לגרום שיקרה לה משהו, ובזמן הזה אני ורפאל נשפר את היחסים,
אוקי?" שאלתי.
"אני יכול לתת לך משהו." דילן הלך לכיוון הארון שלו והפך את כולו.
"הנה!" הוא צעק בשמחה והתקרב אליי. "זה מורכב מהרבה מאוד תרופות,
אבל עם קצת סוכר כדי שלא ירגישו בטעם מוזר." הוא הסביר והעביר לי את הבקבוקון.
"עכשיו תסביר לי – מה זה עושה?!"
אחרי כל ההסברים, מה זה בדיוק עושה? אני צריכה משהו חזק. שישתק אותה אחת ולתמיד.
"ברגע שהיא שותה משהו עם שני טיפות כאלה, מהר מאוד היא תהייה עייפה ותישן כמה שעות טובות. כשהיא תקום, היא… אפשר להגיד שהיא תרגיש מאוד רע. הבעיה היחידה שזה פועל רק ליום אחד." הוא הסביר.
"וזאת אומרת שבעוד יומיים היא תחזור להיות כמו שהיא עכשיו?" שאלתי אותו.
"משהו כזה." הוא אמר. "עכשיו לכי אליה כבר!" הוא הוציא אותי מחדרו ונעל את הדלת.
"בואו נראה עד כמה זה עומד להשפיע…" אמרתי בשקט ודפקתי על הדלת חדרה של ליאן.
חיכיתי שמישהו יפתח לי את הדלת. "בוקר טוב מיי!" אמרתי עם חיוך.
~
ההודעה בכריזה נשמעה שוב – בעוד כמה דקות עלינו להגיע לחדר הלובי.
יצאתי עם הפלאפון שלי ודיברתי עם דילן, שכבר היה בלובי.
ירדתי למטה דרך המעלית תוך כדי השיחה איתו.
"הוא יושב לבד?" שאלתי אותו. "בינתיים כן, וליאן לא פה." הוא ענה.
"יופי. מיי שם?" רציתי לוודא. "אהה…" הוא נשמע כאילו חיפש אותה. "עוד לא."
"מעולה." אמרתי וניתקתי את הפלאפון. נכנסתי אל הלובי וקרצתי לדילן.
התיישבתי ליד רפאל ומיי נכנסה לבדה.
"היי, אתה לא עם ליאן?" שאלתי אותו בעוד מיי ניגשה אליי.
"מה את עושה פה?" היא שאלה בעצבנות.
"אני אלך…" אמרתי במבט תמים. קמתי והתחלתי ללכת.
"לא, רגע!" אמר דילן. "את לא צריכה ללכת, את יכולה להישאר."
הוא אמר והסתובבתי אליו עם חיוך.
"איפה ליאן?" שאל רפאל את מיי כשעוד כמה תלמידים נוספים נכנסו, ואחריהם אנבל.
"היא הלכה לישון מזמן, כנראה שהיא הייתה ממש עייפה כי לא הצלחתי להעיר אתה."
היא ענתה והלכה להתיישב ליד בנג'מין.
"מצחיק…" אמרתי וצחקתי מעט. "או מוזר." הוא אמר בחשדנות.
"צהריים טובים תלמידים." אמרה אנבל וחיכתה כמה שניות עד הרעש יספק.
"צהריים טובים." אמרתי בנימוס. "ובכן, כולם כאן?" שאלה אנבל בחיוך.
כולם התלחששו ביניהם. היה אפשר לשמוע כמה שמות, ובניהם בקע השם 'ליאן'.
"אממ…" מיי ניסתה להגיד. "כן?" שאלה אותה אנבל.
"יש… מישהי… אחת." היא ניסתה להגיד בקושי.
אנבל עמדה בשקט והתקרבה מעט אל מיי.
"ליאן, ליאן לינקולן." היא ענתה והמשיכה. "היא לא יכלה להגיע…"
"אז איפה היא?" שאלה אנבל.
~
(נקודת המבט של ליאן)

"מי אתה?"
קולי הדהד בכל רחבי החדר הלבן. חדר לבן ומרובע.
צחקוקים נשמעו מכל מקום ודלת לבנה הופיעה. התקדמתי אל הדלת והצחקוקים התגברו, פתחתי את הדלת. "רפאל?" שאלתי בחשש ושמעתי את צעדיי בחוזקה.
התמונה נעשתה מטושטשת ולפתע שמעתי… שמעתי!
"אז לאן אתה רוצה לטוס בירח הדבש שלנו?" היא שאלה.
"מה את אומרת על ברלין?" הוא ענה ושניהם צחקו.
"רגע! מתי נתחתן?" היא שוב שאלה.
"עוד כמה שנים… עוד כמה שנים נביא ילד מתוק לעולם,
ונקנה בית גדול, ו…" היא ניסתה להגיד.
"מה קרה?" הוא שאל והתחיל ללכת.
"איך נקרא לו?" היא צחקה. "אל תדאגי אליסון…"
הם נעלמו והראייה שלי נשארה עדיין מטושטשת,
והחדר עדיין נשאר לבן ומסנוור.
"אליסון?" ניסיתי לשאול והתחלתי לרוץ. "רפאל?!" צעקתי בחוזקה.
רצתי ללא הרף עד שמעמדתי. מעמדתי? על מה מעמדתי בחדר לבן וריק?
"די… די… די! תעזבי אותי כבר!"
שכבתי על הרצפה המסנוורת ומשום מקום רפאל הופיע.
"רפאל?" שאלתי וזחלתי מעט אחורה עם הגב.
"מה את לא מבינה? מה את לא מבינה?!" הוא צעק עליי. "מה עשיתי?" שאלתי בתמימות והזלתי דמעה.
"תעזבי אותי! אין לנו עתיד, אני לא רוצה להיות איתך! אני רוצה את… אליסון!"
"רפאל, אני רוצה ללכת…" קמתי ממקומי.
"לאן את בדיוק הולכת?" אליסון הגיעה.
הזלתי עוד כמה דמעות. "די!" צעקתי.
"מה קרה? את לא נהנית במסיבה?!" היא שאלה וצחקה ברשעות.
"אין לך מה לחפש אצל רפאל, לפחות לא אצל רפאל גרין. תרדי ממנו, בסדר?
חבל שאת לא מקשיבה לאף מילה שלי, אבל את עוד תראי…
בקרוב יגיע עוד ילד חמוד ומתוק לעולם, שלי ושל… רפאל."
~
(נקודת המבט של אליסון)

"נו?" שאלה איזבלה וגרמה לי להרגיש תחושת לחץ.
"מה נו?" שאלתי.
איזבלה הפכה את פרצופה לאדיש וגלגלה את עינייה. "ראיתי שדברתם, מה היה?"
התעלמתי לרגע מדבריה של איזבלה והסתכלתי על המסדרון,
אותו המסרון שבו אני יושבת עכשיו עם איזבלה.
"הכיסאות האלה ממש נוחים… די נחמד לשבת כאן במסדרון, ולדבר…" אמרתי.
"כן, רק חבל שפספסת את קטע הדיבורים." היא אמרה וחיכתה כמה שניות.
"סתם דיברנו על השיעורים… 'ירח שחור' ו- 'ירח לבן' באותה כיתה." אמרתי בהפתעה.
"אירוניה." היא אמרה וצחקה.
"מעניין איך הטיפות של דילן השפיעו על ליאן…" היססתי.
"את חושבת שיגלו אותנו? ושיוציאו אותנו מכאן?!"
איזבלה נכנסה ללחץ וצעקה.
"מה זה הרעש הזה?" היא שאלה בהיסטריה.
"איזבלה, אנחנו נמצאים במסדרון מגורים. יש כאן חדרים,
ובתוך החדרים יש מי שנמצא שם והולך שם, כנראה נפל משהו."
היא נכנסה ללחץ כמו שלא ראיתי מימיי, היא לא כזאת.
בדרך כלל איזבלה היא המרגיעה, אני מעדיפה שזה יישאר ככה.
"בכל מקרה, מי כבר יגלה אותנו?"
גלגלתי את עיניי.
"גם ככה הרעיון של 'פשוט להיכנס למגורים שלהם,
להכניס את הטיפות למים של ליאן, ולקוות שלא יתפסו אותנו',
היה כל כך דבילי. זה היה ברור שהוא יכשל. אבל תנחשי? הוא לא נכשל, הוא עבד,
אף אחד לא חשד. אל תהיי טיפשה."
אמרתי ואיזבלה שילבה את זרעותיה.
"אולי לא היינו צריכות להתערב…"
איזבלה אמרה כשלפתע בקבוק מים התגלגל לכיווננו.
הסתכלנו אחת על השנייה.
"מיי?"