השקט שלפני הסערה פרק 2#

שמעו את זה בזמן שאתם קוראים-

באחד הימים בהם ישבתי לבד בבית הקפה, כמו תמיד, התחלתי להרגיש שמשהו מתקרב, הוא מתעצם ומתחיל לשלוט בי, הסתכלתי על ידי, היא רעדה. ניסיתי להתעלם מהתחושה אך לשווא, זה לא הצליח ,משהו רע עמד לקרות. שולחן לידי ישב אדם, לא הכרתי אותו באותם ימים אבל הוא, הסיבה שהכול התחיל. הוא ניגש אלי אט אט, ככך שהוא התקרב הרגשתי שאני צריכה להתרחק, הוא ניגש אליי בחיוך תמים והציג את עצמו:" היי, אני אדם, את חדשה פה, איך קוראים לך?" הוא שאל וכמובן שעניתי, בהיסוס :" זואי, הממ היי" הוא שאל אם אני רוצה להיפגש איתו היום בבריכה, באותם זמנים זה היה נראה לי תמים אבל ברגע שעניתי כן השמיים נעשו סגרוריים ואפלים ושערי התנופף ברוח,כאות אזהרה, התעלמתי, נפרדנו לשלום.

כשהגעתי הביתה התחלתי להכין את התיק לבריכה ארזתי מגבת קרם הגנה ואז חשבתי ,אולי הוא אוהב בנות שזופות? והוצאתי אותו, את תיק האיפור הכנסתי גם כן. התלבטתי באיזה בגד ים לבחור לבסוף החלתתי ללכת על ביקיני כתמתם עם פרחי הוואי ורודים, אמא אומרת שהוא יפה… אולי זה נכון.
כשהגעתי לבריכה הוא כבר היה שם, עם עוד כמה חברים, לא חשדתי. כשהוא ראה אותי הוא לחש לחברים שלו משהו, הם צחקו ,השמיים נעשו אפורים. נכנסתי למים ובגד הים עלה לי קצת, הרגעתי את עצמי, בילינו קצת נהיננו כאשר רציתי ללכת אדם אמר לי שהוא צריך לדבר איתי על משהו הסכמתי והוא לקח אותי הצידה צמוד לקיר , הוא הניח יד על הכתף שלי וירד איתה לאט לאט לכיוון החזה "מה אתה עושה ?" לחשתי אבל הוא אמר לי להרגע, מי יכול להרגע בסיטואציה כזו? הוא אמר שהוא חושב שאני צריכה להתקדם לשלב הבא איתו, עניתי לא. והוא לא קיבל את התשובה. הוא החזיק אותי ולקח אותי אל תא השירותים. נבהלתי, לא רציתי, הוא אמר לי שוב להרגע, אמרתי לו שיפסיק אבל הוא לא הפסיק. שמעתי קולות בוקאים מן התא שלידנו הסתכלתי אליו וראיתי את חברים שלו מצלמים אותנו מעל תא השירותים התחננתי שייפסיק "בבקשה ,בבקשה תפסיק אני לא רוצה" לחשתי לו אבל הוא, לא הקשיב לי הוא החל לנסות להפשיט אותי בכוח, לא נתתי לו, פתחתי בבעיטה את הדלת ורצתי משם, בכיתי ,ירד גשם. ובכל זאת רצתי משם ,בגשם. הלב שלי פעם חזק יותר פי אלף ממה שהיה אמור לקרות הוורידים שלי כולי הרגשתי את זה קורה,היה ברק ולא היה אף רעם. שבוע לאחר המקרה לאדם הייתה קומה והוא מת, אף אחד לא יודע איך או למה, הם טוענים שזה קרה ממש באמצע החיים והכל היה בסדר. אני יודעת… עליתי על זה והכחשתי.
חזרתי הביתה בוכה לא רציתי לראות את עצמי יותר,אבל כמו תמיד סמכתי על עצמי. הסתכלתי במראה ראיתי את זה קורה ראיתי איך החיים שלי נהרסים, הכוח הבלתי נשלט יצא לחופשי הוורידים שלי פעמו הם היו סגולים , לא הבנתי מה קרה נכנסתי לזה,זה לא הגיוני זה לא אמור לקרות, יודעת.

באחד הימים האפורים שהיו לאחר מכן חשבתי הרגשתי ידעתי שזו לא אני… ידעתי שאני לא…. לא אמיתית ברגע הזה הבנתי שזה רק היה השקט שלפניי הסערה. לא אמרתי כלום לא העזתי רק לשכב במיטה בתקווה שמשהו יקרה יום אחד, מישהו אחד יבין שמשהו משתנה, אני רוצה לפרוץ.
לדעת שבלי זה, זה לא קיים. בלעדיי אין איזון חייב להיות מישהו אחר עוד מישהו שאולי זוכר אותי. לדעת שבלי זה חיי אינם חיים, וזו אני, כפי שאני, אני לא רוצה לדעת. אבל יודעת. אני לא מרגישה, נושמת ונהיית כבדה יותר ויותר בכל נשימה אני רוצה לבכות לדעת שאני בטוחה לדעת שהשמיים יהיו בהירים לעד… סערה של רגשות עוטפת את גופי אני לא יודעת, לא משנה מה אעשה. להרגיש, להרוג.
פעם קרה לכם ש… הרגשתם שאתם פשוט רוצים להרוג מישהו או לפחות להוציא אותו מהחיים שלך? אצלי זה קיים ביררתי את זה כל מי שהתנהגה אליי מגעיל בבית הספר כהרגלה, נפגעה. לא רציתי לדעת יודעת.