זכרונותיה של סופי – חלק 2(סוף)

אני מתעוררת ופוקחת לאט את העיניים. החדר שלי מואר באור השמש ואני מרגישה הרבה יותר טוב כי לא הצלחתי לישון רוב הלילה בגלל הסיוט שהיה לי.
השעון שעל הקיר מראה שהשעה היא 12 בצהריים. איחרתי לבית ספר, ואני מופתעת שאמי לא באה להעיר אותי. תמיד חשוב לה שאני אלך לשם, אבל כנראה בגלל הלילה האחרון היא נתנה לי לישון יותר.
אני נכנסת למקלחת, מסדרת את שערי ולובשת בגדי יום-יום. אמא בטח עובדת היום בגינה ואני מעדיפה להעסיק את הראש שלי בדברים אחרים, כי אחרת אני אמשיך לחשוב על החלום.
אני יורדת במדרגות ופונה לגינה שמאחורי הבית. אמא כורעת על האדמה שמלכלכת את שמלתה ואת ידיה ושותלת פרחים. אני מסתכלת על שערה הבהיר האסוף ועל מבטה הרגוע והחמים. אני מרגישה שמחה ותודה על כך שהיא אימי. לא הייתי מצליחה לשרוד כאן לולא היא הייתה כאן תמיד איתי.
כשהיא שמה לב שאני עומדת לידה היא מרימה אלי מבט ואומרת, "היי מתוקה. איך ישנת?"
"מצויין, יותר מהלילה" אני עונה ומתכופפת לעזור לה. מבט של דאגה חולף פניה אבל מיד מתחלף במבט האוהב שלה.
אנחנו עובדות בשקט בזמן שהשמש מחממת אותנו. למרות המראה המפחיד של האזור שבו אנו גרות, הכל נראה עליז כל כך. הציפורים מצייצות, ונשמעים רחשים של עלים מתנופפים ברוח.
אחרי שאנחנו מסיימות, אנחנו נכנסות הביתה ושוטפות ידיים. אחרי זה אמא מציעה לשתות תה במטבח.
אני הולכת לכיוונו ועוברת אל יד המסדרון. אני עוצרת מתוך דחף להביט בתמונות שעל הקיר. תלויות כאן תמונות חדשות ותמונות נורא ישנות. יש כאן תמונות שלי, תמונות של אמא שלי כשהייתה ילדה ושל כל האחרים שהיו לפניה. יש כאן אפילו תמונות בשחור לבן, של אנשים לבושים בבגדים מהודרים ועומדים נוקדים עם פנים רציניות. אני מתעקבת קצת על התמונות האלו. הן נראות כאילו צולמו במאה ה-19. תמונה אחת מושכת את תשומת ליבי במיוחד. נראה בה אישה רצינית ומפחידה למראה יושבת על כיסא מהודר, ידיה מחזיקות מניפה מקושטת, ושתי נערות, תאומות, עומדת לצידה.
"תמונות יפות,הא?" אני שומעת קול מאחורי ואני קופצת בבהלה. אני רואה את אימי מאחורי. היא מצחקקת ואחר כך מבקשת סליחה, כורכת את ידיה מסביב לכתפיים שלי.
"מי אלו?" אני שואלת ומצביעה לעבר התמונה.
היא ממצמצץ לעבר התמונה, כאילו היא מנסה להזכר בה. "אה, זאת, האישה שבאמצע היא דודה בייקר. היא גרה בבית שלנו ונהלה עסק של משהו שנקרא אז חוות ילדים. זאת מימינה היא הסבתא רבתא שלך, שרלוט. האחרת זאת אחותה, סופי, היא מתה מקדחת בגיל צעיר."
"מזה חוות ילדים?" אני שואלת. בחיים שלי לא שמעתי מישהו משתמש במונח כזה.
"פעם, זה היה מסוכן לאישה ללדת כשהיא לא נשואה. היו מנדים אותה מהמשפחה ומהקהילה ולכן הן שלחו ושילמו כדי לשים את ילדהם בחוות אשר מנוהלות על ידי נשים מנוסות."
"סוג של בית ילדים?"
"כן,בדיוק".

לקראת הערב אני מחליטה לעשות טיול רגלי לספריה שבעיירה שלנו. היא רחוקה אבל אני אוהבת את האווירה שלה ואוהבת להעביר את הזמן עם הספרנית. ג'קלין הספרנית היא הבן האדם הכי נחמד שפגשתי בכל ימי חיי. היא עובדת עד מאוחר ומקדישה את חיה לשימור ספרים עתיקים. היא מוכנה לעזור ולייעץ או אפילו סתם להקשיב לכל אחד ולכן אנשים מרגישים בנוח להיות איתה.
הסיפריה עצמה היא בניין עתיק בעל שתי קומות, בנוי מאבן ומעוטר בפסלים מקסימים. בכל פינה יש ארונות ענקיים אשר גדושים בספרים ישנים.
אני נכנסת לספריה וניגשת לדלפק.
"היי, לילי, מה קורה?" היא שואלת אותי עם החיוך המפורסם שלה.
"היי, אני בסדר. את יכולה לעזור לי בבקשה בעניין כלשהו?" אני שואלת אותה.
"בטח, במה את צריכה עזרה?" היא שואלת.
אני חושבת קצת, שוקלת את האפשרויות שלי. אחרי זה אני שואלת ,"את יכולה להרשות לי לגשת למאגר העיתונים?"
"בטח, בואי אחרי".
אני הולכת אחריה לכיוון המחשבים והיא מציגה לי מחשב מסויים. "תכתבי כאן תאריך ומיד תמצאי את העיתון שאת צריכה" היא אומרת.
"תודה רבה", אני עונה לה והיא חוזרת חזרה לדלפק שלה.
אני מתיישבת מול המחשב ולא בטוחה מה לחפש. יש כל כך הרבה עיתונים בלהתחשב בעבודה שכל יום יוצא עיתון חדש.
אני מקלידה תאריך אקראי באזור שנות המאה ה-19. אני מבלה ככה שעה ארוכה, מדפדפת בין עיתונים אשר לא מעוררים בי עיניין מיוחד.
בסוף אני מוצאת את זה. בעמוד הראשי, של שנת 1897, יש כותרת גדולה "האחות בייקר נעצרה בחשד לרצח",מתחתיו הייתה תמונה של האישה שתמונתה תלויה בבית שלנו. היא לא נראתה יותר זקנה, אבל כן יותר מפחידה. מתחת לתמונה היה כתוב, "האחות לשעבר, אלינור בייקר, נעצרה אמש לאחר שנגלו 3 גופות של ילדים בחצרה האחורי".
אני מביטה במסך, קשה לי לקלוט את המידע. למה שמישהו יעשה דבר כזה נוראי? ועוד בבית שלנו? בחיים לא הייתי מדמיינת שדבר כזה נורא קרה כאן!
אחר כך אני קולטת את זה. אני מתחילה לרעוד ולהרגיש סחרחורת. זאת האישה שרדפה אחרי בחלומי. לא ראיתי את פניה, אבל אני בטוחה בזה שזאת הייתה היא. אבל מי הייתי אני? למה היא רדפה אחרי?
אני סוגרת את החלון ונעזרת במשענת של הכיסא כדי לקום. אני הולכת לעבר היציאה, מתנדנדת ולא יציבה ואפילו לא אומרת שלום לג'קלין.
אני הולכת ליד פארק ואני מרגישה שאני לא אצליח להגיע הביתה מבלי להתעלף. אז אני ניגשת לאחד הספסלים העתיקים שעומדים שם כנראה מאז ומתמיד ומתפרקת על אחד מהם. אף אחד לא יראה אותי כאן, אני חושבת, אף אחד לא עובר כאן וגם ככה העצים מסתירים הכל.
החשכה בולעת אותי מבלי לשם לב.

חשוך בחוץ, הלילה אפל במיוחד היום. אני עומדת אל יד החלון, מסתכלת אל החלקת האדמה שמאחורי הבית. לא נוח לי, השמלה צמודה וחונקת אותי, והשיער שלי מתוח מידי. יש לי הרגשה רעה ואני מחכה לאחותי סופי. אחר כך אני שומעת את זה. צעקה שמקפיאה את עצמותי. הריאות שלי בוערות מרוב דאגה. אני עושה בניגוד למה שדודה בייקר אמרה לי ואני יוצאת החוצה. היא תמיד אמרה לי לא לצאת בלילות, שחס וחלילה בחור ימצא אותי ויגרור אותי למקום מפוקפק. אני הולכת לכיוון הצעקה, וקולות בכי מתעצמים כשאני מתקרבת. אני מתחילה לרוץ, מרימה את שמלתי שלא אפול. יש לי תחושה רעה ואני פוחדת ומקווה שזאת לא אחותי היקרה. המזל לא משחק לי, כי כשאני מתקרבת אני רואה אותה שם, שוכבת כמו בובת סמרטוטים על האדמה הרטובה. היא בוכה ומתאמצת לנשום, ידיה אדומות מדם מוצמדות אל הבטן שלה. אני רוכנת אליה במהירות, שמה את ידי על ידה וביד השניה מנגבת את דמעותי.
"אל תדאגי סופי, אני אעזור לך, הכל יהיה בסדר רק תחזיקי מעמד!אני חייבת לקרוא לעזרה!" אני אומרת בקול צרוד, מנסה לנחם אותה.
"לא…לא", היא מרימה את ראשה, "…אני אמות. ספרי למישהו.. דודה בייקר", ועיניה נעצמות. היא נושמת נשימה אחת אחרונה וגופה נהיה דומם.
אני מחניקה יבבה. אני יודעת מי עשה את זה והיא עוד תשלם על כך.
אני לא רוצה לעזוב את גופתה של אחותי אבל אני חייבת להזעיק עזרה. אני מבטיחה שאחזור בקרוב, אחרי שאספר.
דודה בייקר גילתה שסופי יודעת וכשהיא תגלה שגם אני יודעת, וזה בטח יקרה בקרוב, הסוף שלי יהיה דומה.
אני נעמדת, מנגבת את ידיי בשימלתי ומתחילה לרוץ לבית הקרוב השכנים הקרוב אלינו.

אני מתעוררת בבהלה. בהתחלה לא מצליחה להבין היכן אני אבל קולטת במהירות שאני שוכבת על הספסל. כבר הספיק להחשיך ואני שומעת צרצרים. אני מנסה להבין את החלום המוזר. זה הרגיש כל כך אמיתי וכנראה שהוא באמת כזה.
אני לא צריכה לדאוג .אין משהו שאני יכולה לעשות כדי לתקן את זה, אבל אני כן יכולה לזכור את האמת.