יורשת המפתח – פרק ארבע עשרה (חלק ב')

"היי אחות" פתאום יצאה האנויו מהחדר וחייכה אליה.
******
דפיקה נשמעה בדלת החדר של אמילי.
"כן" היא אמרה וסידרה את השמלה שהחליפה אליה, "היי ג'ט" היא חייכה אליו כשהוא נכנס עם כמה סימנים כחולים על גופו.
"הבנות הכינו אוכל אז הן קוראות לך לאכול" הוא אמר לה בחיוך, היא חייכה לו בחזרה ועברה לידו.
"היי" הוא לחש לה כשהיא הייתה לידו ונעצרה, "מה קרה אחר כך אחריי שאיבדתי את ההכרה?" הוא שאל.
"הצלחתי לעצור אותו כנראה" היא אמרה ויצאה מחדרה.
"אמילי! בואי תצטרפי" חייכה אליה אנג'ל כשהייתה עם צלחת אוכל בידה ליד שולחן ערוך שבו ישבו אלסטור, האנויו והארו. "ואת לא היית צריכה לשקר לי לגביי מה שקרה. האנויו סיפרה לי הכל" היא הוסיפה ואמילי שלחה מבט לאלסטור אשר מבטו היה מושפל לצלחת האוכל שלו.
"הכל?" שאלה אמילי.
"כן" אמרה אנג'ל, "אני ידעתי כבר מזמן שכשהאנויו משתכרת היא לא משתלטת על כוחה" צחקקה אנג'ל לעבר האנויו.
"משתכרת?" שאלה אמילי.
"כן, היא אמרה שמצאה יין ישן חבוי איפשהו בחדר" אמרה אנג'ל ואמילי הסתכלה על האנויו ששלחה לה חיוך.
"אני אלך לשטוף ידיים" אמרה אמילי ופנתה החוצה.
היא התקרבה למשאבת מים מעץ אשר הייתה ליד ביתה וניקתה שם את ידיה כשחשבה על מה שקרה היום לאלסטור. כשסיימה היא פנתה בחזרה לביתה כשעדיין היתה שקועה במחשבותיה.
"אני מצטערת" אמרה אמילי כשבטעות נתקלה בסול ורטייה לבנה נפלה מעינה. צבעה האחר של העין לא היה אדום, אלא לבן והייתה צלקת לאורכה של העין. סול התכופפה אל עבר הרטייה כשיד אחת אצלה מכוסה בדם, אז קשרה אותו שוב אל ראשה כשעל פניה לא הייתה שום הבעת פנים.
"מה קרה ליד שלך?" שאלה אמילי.
"נחתכתי כשחתכתי ירקות" היא אמרה והתקרבה למשאבה.
"ולמה העין שלך לבנה?" היא המשיכה לשאול אותה.
"זה מה שאני קיבלתי מנייט…אומרים שהעיניים הם החלון לנשמה"
"אז הוא לקח את נשמתך?"
"לא…את רגשותיי" היא ענתה לה.
"זה לא הגיוני" אמרה אמילי בצחקוק וסול הסתובבה אליה. "הרגשות לא נמצאות בנשמה אלא פה" היא הראתה עם האצבע לכיוון ליבה של סול.
"אבל אני לא מרגישה עצב, שמחה, כעס…."
"כאב" קטעה אותה אמילי, "את מרגישה כאב?" היא שאלה. וסול המשיכה להסתכל עליה. אז אמילי סטרה לה בפתאומיות.
"הרגשת את זה?" שאלה אמילי וסול הנהנה.
"אז רואה, את כן מרגישה" היא חייכה אליה ופנתה הביתה כשהארו עמדה ליד עם עיניים ערמומיות. אז היא התקרבה אל סול כשאמילי נכנסה הביתה.
"היא לא רגילה נכון?" היא הורידה את הבנדנה מפיה ושפתיה החיוורות עם הצלקות הופיעו, סול שתקה כשראשה היה מושפל כלפיי מטה.
"היי סול, זוכרת איך נפגשנו לראשונה?"
"כן, היית מועמדת למכירה בתוך כלוב ציפורים ענקי. רצו למכור אותך כציפור שיר במכירה פומבית"
"כן…כמו ציפור שיר בכלוב. ואז הרוצחת הסדרתית בלי הרגשות הצילה אותי בגלל ששנאה יצורים אפלים כאלה…וכשהיא סוף סוף גילתה על הרגשות של השמחה והאושר…"
"לקחו לה אותם" המשיכה אותה סול ונגעה ברטייה שלה, רוח חזקה נשבה פתאום והשמיים התכסו בעננים אפורים.
"הו" צחקקה הארו ושמה את הבנדנה שלה בחזרה, "כנראה נייט הגיע לבקר"