והסיוט מתחיל. – פרק 1

~
(נקודת המבט של רפאל)

החלפתי את השיר הנשמע באוזניות למנגינות.
המנגינות האלה עשו לי תחושות מוזרות, ועשו לי חשק לצייר.
הסתכלתי על שעון היד הכסוף שלי,
השעה הייתה '08:53', וזה אומר שבעוד 7 דקות אני כבר צריך להיות שם.
הסרתי את האוזניות וכיביתי את המנגינה.
"עוד כמה זמן מגיעים?" שאלתי את נהג הטקסי.
הוריי נמצאים בחופשה בפריז, ולכן לא יכלו להסיע אותי בעצמם.
"אנחנו כבר בשטח הפנימייה, אני רק אוריד אותך ליד הכניסה." הוא הסתובב אליי ואמר.
"הוא אמר שטח הפנימייה?" שאלתי את עצמי בשקט.
מזרקות הופיעו מדי פעם, המדשאות היו ירוקות ולא היה אף חלק אחד נבול.
השטח היה נראה בהחלט מפואר למדי,
אבל כמו שתמיד אומרים – "לא קובעים ספר ע"פ הכריכה."
ולמרות שדווקא עכשו "הכריכה" נראית מתאימה לסטנדרטים של פאר,
קודם כדאי לראות את הפנימייה עצמה.
"לפנימיית האומנות – ירח אדום" הופיע שלט עם ציור של חץ לאותה הדרך בה אנו נוסעים.
שמעתי כמה רעשים מאחורי האוטו, כמו… עוד מכונית שנוסעת.
הסתכלתי מבעד החלון והבחנתי במכונית שנוסעת באותה הדרך כמו שלנו.
"יכול להיות שאני אפגוש עוד מישהו…" אמרתי בשקט.
"על מה אתה מסתכל שם ילדון?" שאל הנהג.
"עוד מעט יש לי יום הולדת 17, ורק הסתכלתי על הנוף." אמרתי במעט עצבנות.
שער בצבע שחור כהה בצורה מלבן לאורך הופיע בכניסה.
זה היה מין מלבן ארוך שבראשו היה כיתוב חרוט על שלט מזהב-
'הפנימייה ללימודי אומנות גבוהים – ירח אדום',
ובתוך המלבן היה שער צבוע בשחור שהיה כעת פתוח.
חומות הפנימייה היו בערך באותו הגבוהה של השער, אך נמוכים יותר מהמלבן.
"הנה הגענו, בהצלחה ילדון!" אמר הנהג כאילו הכיר אותי קודם והחנה את המונית ליד השער.
התעלמתי מההערה שלו 'ילדון', ומסרתי לו את הכסף לנסיעה שהוריי השאירו לי לפני שטסו לפריז.
"תודה." אמרתי ויצאתי מהמכונית.
המכונית שהייתה מאחורינו החנתה מול המונית ויצאה ממנה ילדה.
"היי!" היא אמרה בהתרגשות.
התקדמתי אליה.
"היי, את במקרה בת 17?" שאלתי אותה בחשדנות.
"יש לי עוד כמה ימים יום הולדת 17, עכשיו אני בת 16." היא ענתה.
"גם אני! עוד ארבעה ימים בדיוק!" עניתי בשמחה.
"איזו אירוניה, גם לי!" היא ענתה ושנינו התקדמנו לעבר הכניסה עם המזוודות שלנו.
עברנו את השער ונהג המונית נסע בחזרה.
"אז לא אמרת לי, איך קוראים לך?" שאלתי.
"ליאן, או לי, ושלך?" היא שאלה בחיוך.
"רפאל." עניתי והייתה שתיקה מביכה של כמה שניות.
המשכנו להתקדם.
"אז מה צריך לעשות עכשיו? לאן ללכת?" שאלתי אותה וציפיתי לתשובה.
–
לפתע נשמעה הודעה במערכת הכריזה:
'בוקר טוב,
כל התלמידים מתבקשים להניח את המזוודות בכניסה לבניין הפנימייה הראשי,
שנמצא מול השער.
לאחר מכן יערך טקס פתיחה קצר באודיטוריום הראשי שאותו תוכלו למצוא בעזרת השילוט שנמצא בבניין. ההגעה הינה חובה, המשך יום נעים!'
–
"זה עונה לך על השאלה?" שאלתי וצחקתי מעט.
בעודנו עומדים ליד הבניין הראשי, הבחנו בעשרות מזוודות זרוקות,
ועוד מאה לפחות במדשאות.
"אנחנו לא הראשונים…" אמרתי.
הנחתי את 2 המזוודות שלי וכך גם ליאן הניחה אותם ליד שלי.
"בואי ניכנס." הובלתי אותה לבניין הראשי.
"נחמד…" אמרה ליאן.
"הם השקיעו ברצפות." אמרתי בעודי מסתנוור מהם.
הכל היה נראה כל כך יוקרתי וכל כך אמתי, לא הבנתי שאני באמת נמצא כאן.
תמיד יש לי את ההרגשה הזאת שזה לא באמת קורה, אבל זאת המציאות.
"לאודיטוריום הראשי" – הופיע שילוט מזהב.
הלכנו בעקבותיו והגענו לאודיטוריום, לאולם הענקי.
"לא חסר להם כסף, אני מניח." אמרתי והתיישבתי על מושב בעל ריפוד אדום.
ליאן התיישבה לידי ובמשך כמה דקות חיכינו עד שהטקס יתחיל.
"כמה לומדים פה לדעתך?" ליאן שאלה אותי.
"50 תלמידים, 80 תלמידים… לא יותר מ-80." קבעתי.
לפתע האורות נכבו בחלק המושבים, ונדלקו בחלק הקדמי והאמצעי של הבמה.
אנבל סמית' יצאה מהווילון האדום שבצד הבמה ועמדה כשמיקרופון אלחוטי בידה.
הייתה לה שמלה סגולה וכובע גדול תואם, בגדים שמתאימים לליידי בריטית.
"בוקר טוב ונעים!"
היא אמרה והתלמידים מחאו כפיים, הנחתי שגם אני צריך וסימנתי גם לליאן.
"פנימיית 'ירח אדום' ידועה בתור…"
במשך כרבע שעה אנבל דיברה על הבמה, דברים שלא עניינו אותי.
"את מקשיבה?" שאלתי את ליאן בשקט.
"כן. אתה…לא?" היא שאלה אותי בחזרה.
"ברור שכן…" עניתי והסטתי את מבטי לכיוון אנבל, המנהלת.
יישרתי את הגב שלי והמשכתי להסתכל לכיוון אנבל.
"חלוקת השכבות תתבצע על – פי הגיל, ותוכלו לזהות את שהכבה על – פי הצבע."
אמרה אנבל כשתלמיד מהשורה הראשונה קטע אותה.
"מה זאת אומרת צבע?" הוא שאל.
"לכל שכבה יינתן צבע משלה." היא אמרה והתחילה ללכת על הבמה,
וכשהגיע לקצה הבמה – הסתובבה והלכה עד לקצה השני עד שנעצרה באמצע הבמה.
"נתחיל משכבת 'לבן ו-שחור',
בבית ירח לבן –
– רפאל גרין.
– ליאן לינקולן.
– בנג'מין מייסון.
– מיי פארקר.
….
המנהלת הקריאה עוד מס' שמות,
ומיד עברה לבית השני.
"נמשיך לבית השני בשכבה…" היא אמרה.
בבית ירח שחור –
– אליסון מרטין.
– דילן וויליאמס.
– איזבלה מק'.
– כריסטיאנו פורד
….
אנבל קראה בעוד מס' שמות,
ועברה לשכבות האחרות

"אז זאת השכבה שלנו." אמרתי לליאן בשקט בזמן שאנבל הקריאה את שאר השכבות.
"אני כבר רוצה להכיר את שאר התלמידים שאתנו בשכבה!" היא אמרה בהתרגשות
ולא פחדה להעלות את קולה.
"…. מזכירות בית הספר, שנמצאת מחוץ לאודיטוריום.
כל תלמיד יצטרך להגיד את שמו, ולהביא את מכתב הקבלה.
כשפרטיכם יאומתו, תקבלו את המפתח לחדר שלכם ותוכלו לפרוק את חפציכם.
החדרים חולקו בצורה כזו שבכל חדר יתגוררו עד 2 תלמידים.
הנהלת בית ספר מקפידה על פרטיות התלמיד,
ולכן תלמידים ישנים עם תלמידים, ותלמידות ישנות עם תלמידות,
ובנוסף, לכל תלמיד חדר אמבטיה אישי משלו."
אנבל המשיכה להסביר על מבנה המגורים, היכן הוא נמצא,
הסברים כלליים ואני רק חיכיתי לצאת מהאודיטוריום.
"משעמם…" אמרתי לעצמי כשאורות הבמה נסגרו והאירו על המושבים המרופדים.
התלמידים מחאו כפיים ויצאו מהאודיטוריום.
"אתה קם?" שאלה ליאן.
"כן, בטח!" צחקתי ופניתי לכיוון היציאה.
יצאנו מהאודיטוריום וניסינו להידחף בתור העמוס לקבלת המפתחות.
באיטיות, כל תלמיד קיבל את המפתח שלו, לקח את המזוודות והלך.
חיכיתי, וחיכיתי… וחיכיתי לתורי.
"שם?" שאלה המזכירה.
"שם?…" היא שאלה שוב ועוררה אותי.
"אה… רפאל גרין."
היא סימנה כמה קשקושים ביומנה.
"מכתב הקבלה?"
"מכתב הקבלה? איזה מכתב?" הרגשתי גל חום בגופי ונעשתי אדום מעט.
"זה שאתה מחזיק ביד שלך…" צחקה ליאן שעמדה מאחוריי ולקחה אותי מידיי.
"הנה הוא." היא אמרה והניחה אותו על הדלפק.
המזכירה אימתה את פרטיי עם מכתב הקבלה ומסרה לי את המפתח.
"בבקשה, אתה בחדר מס' ארבע – בבית ירח לבן."
"איפה נמצאים המגורים?" שאלתי.
"פשוט תחכה לי, אני כבר אעזור לך…" אמרה לין והתקדמה לדלפק.
"שם?…" היא שאלה את לין.
~
"אז באיזה חדר את?"
שאלתי אותה בעודנו לוקחים את המזוודות שלנו ומתחילים ללכת.
"בשלוש. אנחנו שכנים, לא?"
"כן…" שתקתי לכמה שניות. "לאן אנחנו הולכים?"
"למגורים שלנו כמובן. הם בבניין הזה." היא הצביעה עליו.
"במפואר הזה?" שאלתי.
"בדיוק, ואני חושבת שאתה תצטרך להתרגל שזה תיכון ללימודים גבוהים באומנות,
אתה יודע."
הנהנתי בראשי.
הייתה לי תחושה טובה לגבי ליאן, התקרבנו למרות שנפגשנו לא מזמן.
הרגשתי איתה בטוח, והרגשתי בטוח לגבי הפנימייה הזאת.
לא עשיתי טעות שהלכתי ללמוד פה.
~
שתקנו, אני וליאן. לא הוצאנו הגה עד שהגענו למעלית.
ליאן לחצה על הכפתור ולאחר כמה שניות המעלית נפתחה.
"אנחנו צריכים להיות בקומה… ארבע." היא לחצה על הכפתור ודלת המעלית נסגרה.
"אז איך אתה?" היא שאלה אותי כשהמעלית החלה לעלות.
"בסדר, אני סתם מחכה לראות מי יהיה השותף שלי…" עניתי וחייכתי חיוך קטן.
"ממש תעלומה של שרלוק הולמס!" היא אמרה וצחקה.
"את אוהבת את שרלוק הולמס?!"
'לא ידעתי שליאן אוהבת את שרלוק הולמס!
חשבתי שאני היחידי מהפנימייה שרואה את הסדרה הזאת…!' – חשבתי לעצמי בלב.
"לא ידעתי שיש עוד מישהו מהפנימייה שאוהב את שרלוק הולמס!"
היא אמרה בהתרגשות כשדלת המעלית נפתחה ומישהו נכנס למעלית.
"טוב… בואי נצא." אמרתי לה ויצאנו.
עברנו בין כמה חדרים.
הרצפה הייתה מרופדת בשטיח בצבע לבן,
וליד כל דלת הייתה מנורה מודרנית.
על דלת החדר הופיעו מספרי החדרים בתלת מימד,
כלומר מספרים שהכינו מברזל. הם היו צבועים בצבע זהב שנתן הרגשה יוקרתית.
הגענו לחדר מס' שלוש ומס' ארבע.
"אז…" אמרתי.
"אז…" ניסתה להגיד ליאן.
"את רוצה להיפגש אחר כך?"
שאלתי אותה והסתכלתי על שעון היד שלי. – '10:27'
"בשעה שבע בערב?" היא שאלה והוציאה את מפתח הדלת שלה.
"מעולה." אמרתי וליאן נכנסה לחדרה.
התקדמתי אל דלת החדר שלי וגיליתי להפתעתי שהיא בטוחה.
"מישהו כבר נכנס…" אמרתי בשקט והכנסתי את המזוודות שלי.
"היי!" הוא אמר לי.
"היי, קוראים לי רפאל." התקדמתי אליו.
"בן, או בנג'מין." הוא אמר ולחצנו ידיים.
לבנג'מין היה שיער בלונדיני ועיניים חומות.
הוא היה בערך באותו הגובה כמו שלי, קצת יותר גבוה מהממוצע.
הוא לבש חולצה שחורה ג'קט בייסבול, ג'ינס ונעליי נייק.
"כמה זמן אתה מצייר?" שאלתי אותו.
"בגיל 11 הלכתי לחוג ציור, פה ושם השתתפתי בתחרויות,
ומאז מגיל 14… אני כבר נחשב אומן במשפחה שלי." הוא ענה.
"קול…" אמרתי וחייכתי. "אז איפה אני יושן?"
"לקחתי את המיטה בקומה הזאת, יש עוד מיטה זוגית בקומה השנייה."
"קומה שנייה? יש קומה שנייה?" הופתעתי.
בנג'מין זז מעט הצידה והראה לי את המדרגות.
"טוב. אז אני אעלה את המזוודות שלי."
הייתה לי מזוודה אחת ענקית לכל הבגדים שלי, ולמוצרים אחרים שאני צריך,
ועוד מזוודה בינונית לכל ציוד הציור שלי.
העליתי את המזוודות לקומה השנייה והתחלתי לפרוק אותם לתוך הארון הגדול שהיה ליד מיטתי.
~
(נקודת המבט של ליאן, לאחר חצי שעה)

מיי נראתה לי נחמדה.
היה לה שיער שחור ועיניים אפורות בהירות.
היא נראית כמו חברת נצח.
"סיימתי." סיימתי לפרוק את כל הדברים שלי.
הבטתי במיי שפתחה את הדלת, ולפתע נשמעו צעקות מהמסדרון.
"מה את עושה?"
"יש פה שני ילדים שרבים ממש כמו זוג…" היא אמרה וצחקה.
צחקתי. "מי?" שאלתי ויצאתי אל המסדרון.
רפאל ועוד ילדה אחת מהשכבה, אלה היו הצעקות ששמעתי.
התקדמתי לכיוון רפאל.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"הנה התגבורת הגיעה!" היא אמרה בציניות.
"מה את רוצה? אנחנו באותה שכבה… תחזרי לחדר שלך ותפסיקי לצעוק על כולם,
רק הגענו." הסברתי לה בנימוס.
לפתע עוד ילד הצטרף לילדה.
"אולי אנחנו באותה השכבה, אבל אנחנו בירח שחור." הוא אמר.
"איך קוראים לכם? יש לכם שמות בכלל?" שאלה הילדה.
"אני ליאן…" אמרתי והסתנוורתי משיערה הזהוב.
"רפאל." הוא אמר בלי חששות.
"אל תדאגו…." אמרה הילדה.
"עוד ניפגש." הוא השלים אותה והם הלכו.
הבטנו בשני התלמידים האלה באופן מוזר.
למשך דקה אחת עמדנו שם, בלי לזוז או לדבר.
"מה… מי הם?" שאלתי.
"הם 'האויבים' שלנו, האלה מהבית השני…" הוא אמר והלך.
"רגע, לאן אתה הולך?" תפסתי אותו בזרוע.
"לחדר שלי." הוא אמר ונכנס לחדרו.
"טוב." אמרתי בשקט והלכתי למיי. רציתי לדבר עם מישהו.
"מה אמרת לו?" שאלה אותי מיי בעוד היא מכינה אומלט.
"סתם, לא הבנתי מי הם… משוגעים כאלה." אמרתי וצחקתי.
"הם? הילדים האלה שצעקו בכל המסדרון?" היא ניסתה לברר וכיבתה את הגז.
"כן… את יודעת מי הם?" שאלתי והתיישבתי על הכיסא שליד דלפק האוכל.
"נו בטח, הילדה זאת אליסון והבן… הבן זה… הבן זה דילן."
היא התיישבה על הכיסא שלידי והחלה לאכול את האומלט.
"מה? איך את מכירה אותם?" שאלתי.
"אני מכירה את דילן, פעם גרנו קרוב אחת לשני…
אבל בגיל 14 עברתי לגור בשכונה אחרת ומאז לא ראיתי אותו, עד עכשיו."
היא הסבירה לי ומזגה לעצמה כוס של מיץ תפוחים.
"ומה עם אליסון? מי זאת בכלל? היא מעצבנת אותי….
איך קיבלו אותה בכלל? מה יש לה?!" שאלתי בהיסטריה ובתחושת לחץ.
"אליסון פשוט מכירה את דילן." היא אמרה וחיכתה כמה שניות.
למה את כל כך לחוצה לגביה?" היא שאלה.
"סתם." התחלתי להאדים בפניי.
"את מקנאה בה? תגידי את האמת!"
אני בעצמי לא ידעתי מה יש לי ממנה. היא פשוט מעצבנת אותי.
יכול להיות שאני מקנאת בה, יכול להיות שלא.
"מה פתאום?!" אמרתי כשלפתע נשמע הודעה בכריזה.
~
"תלמידי בית 'ירח לבן' ו- בית 'ירח שחור',
אני מבקשת מכולכם בלי יוצא מן הכלל,
להגיע בעוד כשעתיים לחדר הלובי שנמצא בקומה הראשונה בבניין הפנימייה הראשי.
תקבלו את מערכת הלימודים שלכם לחודש הקרוב – החל ממחר,
ובית 'ירח לבן' יקבל את קמע הפנימייה. תודה, והמשך יום נעים."
הודיעה אנבל.
~
"יש לך מושג איזה קמע?" שאלתי את מיי.
"לא… למה אני אמורה לדעת?" היא שאלה בחזרה ושטפה את ידיה בכיור.
"אז כנראה שנצטרך לגלות בעצמנו."
ניגשתי אל המקרר והוצאתי לעצמי מים קפואים,
מזגתי אותם אל הכוס ורציתי לרענן קצת את הגרון.
"קצת לימון לא יזיק…" אמרתי לעצמי בשקט.
פתחתי את המקרר שוב, והוצאתי פרוסה קטנה של לימון.
"כמו שצריך להיות." אמרתי והכנסתי את הלימון אל תוך הכוס.
לפני שהספקתי לקחת לגימה, מישהו דפק בדלת.
"אני אפתח." אמרה מיי.
~
(נקודת המבט של אליסון, באותו הזמן)

חיכיתי שמישהו יפתח לי את הדלת.
"בוקר טוב מיי!" אמרתי עם חיוך.
"מה קרה לצעקות שלך?" היא שאלה אותי וגרמה לי תחושת עצבנות.
"בסך הכל קרתה בינינו אי – הבנה,
כבר סידרנו את זה בינינו!" אמרתי ונכנסתי לתוך המגורים שלהם.
"מה את רוצה?" שאלה מיי כשלפתע ליאן התקדמה אלינו.
"אליסון? מה את עושה פה?" היא שאלה בחשדנות והסתנוורה.
"איזה יופי, את כבר יודעת את השם שלי… ליאן!" אמרתי וזיהיתי את המטרה.
ליאן החזיקה כוס מים ולגמה ממנו מעט.
איזבלה נכנסה, כמו שקבענו.
"אליסון כאן?" היא הסתכלה אליי. "אליסון? איפה היית?!" צעקה איזבלה.
ליאן שמה את הכוס על הדלפק.
"מישהו מוכן להסביר לי מה קורה פה? ולמה אתם פה בכלל?" שאלה ליאן בכעס.
"סליחה שלא הצגתי את עצמי…"
בזמן שאיזבלה העסיקה את מיי וליאן, הוצאתי את הבקבוקון מהכיס שלי.
טפטפתי שני טיפות למים של ליאן, והם תססו לכמה שניות וחזרו להיות 'רגילים'.
"מה את עושה שם?" שאלה ליאן.
"אני צריכה ללכת, בואי איזבלה." אמרתי ויצאנו במהרה.
"נתראה בעוד שעתיים ליאן… או שלא." אמרתי בשקט וצחקתי מעט.