"יום אחד תחשבי שננצח…" ~ סיפורי ערסים ~ פרק שני
נכנסתי הביתה, אשר כמו תמיד, היה ריק.
הבטתי בשעון אשר היה תלוי על הקיר וראיתי שבעוד חצי שעה אני צריכה ללכת להביא את ליאל מבית הספר.
הלכתי לחדרי, החלפתי לבגדים נוחים יותר והבטתי מול המראה.
ראיתי איך שיערי הארוך והשחור הולך ומדלל, הרגשתי מחנק בגרון.
"אני בבית!" שמעתי את קולו של אסי, אספתי את שיערי לקוקו נמוך במהירות וירדתי לסלון.
אסי הביט בי לכמה שניות, ואחר כך הסב את מבטו אל הטלוויזיה שהייתה כבר דלוקה וכמובן, על ערוץ הספורט.
"אני הולכת להביא את ליאל…" מלמלתי והוא הנהן לעברי, מבטו עדיין נעוץ בחבורת סתומים שרצים אחריי כדור ומרביצים אחד לשני, ואחר כך מכחישים.
הנדתי בראשי כלא מבינה ויצאתי מהבית, מתחילה ללכת לעבר בית ספרה של ליאל.
הרגשתי רטט בכיס האחורי של הג'ינס המשופשף שלבשתי, שלפתי אותו במהירות והבטתי בהצג, אשר הודיע לי ש'אמא' מתקשרת .
"הלו?" עניתי, נכנסת בשער בית הספר ומתחילה להתקדם אל כיתתה של ליאל. "יש לך היום טיפול בשש אחר הצהריים,תהיי מוכנה, אני אקח אותך." היא אמרה בקול הרגיל שלה, קול קר כקרח.
"אבל אתמול היה לי טיפול, הוא אמר שעושים טיפול פעם בשבוע." רטנתי.
"הוא אמר שזה חד פעמי. אגב, הוא שאל אם מתחיל לנשור לך השיער." אמרה. אם מתחיל לנשור לי השיער? כבר חצי שיער נשר לי.
"כן… הוא התחיל לנשור." נאנחתי.
לא רציתי לאבד את השיער שלי, אבל גם לא הייתי הסטרית מדי.
"טוב,זהו. ביי." היא אמרה וניתקה.
"ביי…" מלמלתי לעצמי והחזרתי את הטלפון לכיסי.
הצלצול בדיוק התחיל להתנגן, וכל,הילדים שעטו אל מחוץ לכיתות, בניהם גם ליאל.
"דניאלי!" היא רצה אליי וקפצה עליי.
צחקתי והרמתי אותה בידיי, ידי מלטפת את שיערה הארוך.
"איך היה היום בבית הספר, ליאלי?" נשקתי למצחה, מה שגרם לחיוכה היפה לגדול ולהתעצם עוד יותר.
"קבלנו היום שיעורי בית! תוכלי להכין איתי?" היא שאלה ואני הנהנתי.
אין דבר שאני יותר אוהבת מלעשות שיעורים עם ליאל.
החומר ממש קל, גם לה עצמה.
"תודה דניאלי." היא נשקה ללחיי ואני צחקתי.
***
השעה חמש וחצי הגיעה, ואמה שלחה לי הודעה בה רשום 'תצאי'.
"אני הולכת לטיפול , אסי. תשמור על ליאל." אמרתי אל אסי, אשר עדיין ראה את הכדורגל המעפן שלו.
"ביי." הוא אמר ואני יצאתי מהבית.
"היי." נכנסתי לרכב וחגרתי חגורה.
"איך את מרגישה?" היא שאלה בקול…רך?
"אני מניחה ש…בסדר…" מלמלתי והיא התחילה לנסוע.
"הרופא אמר שהימים האלה ילכו ויתמעטו…" היא מלמלה ואני נאנחתי.
ידעתי שהסרטן והטיפולים יחלישו אותי ויהפכו אותי למישהי שאני לא.
הם יהפכו אותי לחולה,ולא רק פיזית.
אחריי עשרים דקות של נסיעה שקטה ומתוחה,הגענו לבית החולים.
אפשר להגיד שכנראה שהמקום הזה הולך להיות מקום בו אני אבלה הרבה,ואם המצב לא ישתפר, אולי אפילו אגור כאן.
יצאנו מהמכונית, אמא נעלה אותה והתחלנו ללכת אל עבר המבנה הקודר.
"אני שונאת את המקום הזה…" מלמלתי בעוד שתינו נכנסות מבעד לדלתות הזכוכית האוטומטיות.
"המקום הזה יציל אותך." היא אמרה וחייכה לעברי חיוך זהיר, חייכתי אליה בחזרה.
אף פעם לא הייתי קרובה להוריי, הם תמיד יותר אהבו את ליאל ואסי, ולא האשמתי אותם . ליאל הייתה ילדה מתוקה ומדהימה, כל אחד אשר ראה אותה ברחוב התאהב בה.
ואסי… אסי הוא בן אדם טוב, למרות כל החזות הקשוחה והכועסת שלו, למרות כל הפוזה שהוא עושה עליי מול החברים המתרוממים שלו.
הגענו לאיזור האונוקולוגיה והתחלנו הולכות אל עבר חדר הטיפולים הכימותרפיים.
הגענו אל החדר, הרופא כבר חיכה לנו שם,וחייך אליי חיוך אבהי.
"טוב לראות אותך, דניאל." חייך.
"טוב לראות אותך, אורן." חייכתי חזרה.
"אני שמח לראות שאת מרגישה טוב ומחייכת, אופטימיות זה תמיד טוב, זה נותן מוטיבציה." אמר וקרץ.
"משתדלת." צחקתי.
"תשכבי על מיטת הטיפולים." אמר והנהנתי, נשכבת על המיטה.
***
כשהטיפול הסתיים, סחרחורת, עייפות ובחילה אחזו בי.
הרגשתי נורא. יותר רע מהטיפול הקודם.
הגענו הביתה, וישר רצתי אל השירותים והקאתי אל תוך האסלה, הדמעות ביצבצו בעיניי.
הרגשתי מישהו אוחז בשיערי בעדינות ומרחיק אותו מפניי.
כשסיימתי להקיא הבטתי בו, במישהו הזה, שמעולם,לא חשבתי שיהיה אכפת לו שאלותו הקטנה תקיא.
הבטתי באחי הגדול,אסי.
"בואי, נשטוף לך את הפנים." הוא חייך מעט במתיחות ושטף את פניי.
צחצחתי את שיניי בעוד מבטו נעוץ בי.
ירקתי את תכולת המשחה ואספתי את שיערי, אשר הפך דליל אפילו יותר ממה שהיה בצהריים.
"למה אתה עוזר לי, אסי?" נעצתי את מבטי בו.
מה פתאום הוא עוזר לאחותו הקטנה אשר מאז ומתמיד הוותה בשבילו כמטרד?
"את אחותי הקטנה,דניאל. את חשובה לי, גם אם את לא יודעת את זה." הוא אמר מעט וחייך חיוך מתוח במעט.
הנדתי בראשי כלא מבינה.
"אני נכנסת להתקלח." אמרתי לו והוא הנהן ומבלי לדבר יצא מהחדר שירותים.
התקלחתי בזריזות , לבשתי את הפיג'מה האהובה שלי ונכנסתי למיטה כשהאוזניות תחובות באוזניי והשיר leave out all the rest מתנגן בהן.
אט אט מצאתי את עצמי ישנה, בעוד דמות אשר לא זיהיתי נכנסת ומוציאה את האוזניות מאוזניי,נושקת למצחי ולוחשת, "לילה טוב, דניאל."
תגובות (6)
ואוווווווווווו
הסיפור לא התחיל וכבר יש לי דמעות בעיניים
תמשיכיייייייייייייייי
זה באמת סיפור ערסים? כי זה נראה לי יותר סיפור אהבה מהסוג הרגיל.
וכן, זה יפה :)
תמשיכיייי
אני מזהירה אותך רוני כי אם את תשתמשי באלמנט הסרטן כדי לגרום לי לבכות ולרצות להרוג אותך אני לא ארחם ואהרוג, אני ברורה?
אוהבת❤️
חחחח ברורה מאוד
ווואי מושלםם תמשיכייי ❤❤❤