מעשים דורשים אומץ

"קדימה, את מסוגלת, אני יודע שאת מסוגלת," קול קטן לחש לה בלב, קול שלא יוצא מראשה כבר שנים שלמות. "את מסוגלת לעשות את זה, אני אתמוך בך אחרי שתעשי את זה…" הוא ממשיך ללחוש.
היא רוצה להגיד לקול הזה משהו, אבל היא יודעת שלא יענה. היא מחליטה לשאול בכל זאת. "כן? איך בדיוק תתמוך בי? כלומר, אני מאמינה לך, אבל איך? אנשים ינסו לקחת אותי ממך."
למרבה הפתעתה, הקול ענה. "אני אקח אותך מהר יותר מהאנשים, אני מבטיח. מיד אחרי שתעשי את זה, אני אתן לך יד, את תקומי ואנחנו נברח ביחד אל הממלכה שלי."
היא הסתובבה כדי לראות מי מדבר, אבל אף פעם לא ראתה את בעל הקול.
"אבל… זאת עוד עבודה, למה אתה כל כך חושק לעבוד? למה אתה כל כך שמח מעבודתך?" היא שאלה, בתקווה שיענה לה שוב.
"כל אחד צריך לאהוב את עבודתו," הקול ענה. "ואני אוהב את ריח העבודה. את רגשות האנשים שמסביב. אני פשוט אוהב את זה."
"בסדר," אמרה עם חיוך קל, "אבל אני עדיין לא מסוגלת. אין לי את האומץ. אני לא אמיצה, אני פחדנית. תעזור לי, אני מתחננת."
"אני יכולה," הוא לחש. "את מסוגלת לעשות את זה, את אמיצה, ממש לא פחדנית. את יכולה לעשות את זה, ואת גם תעשי את זה."
היא נשמה עמוק ורעד עבר בגופה. "אבל… אוי, אתה יכול פשוט לעשות את זה במקומי?"
"לא," נימת הקול לועגת. "עד שלא תעשי את זה בעצמך את לא יכולה לראות אותי, ועד שלא תעשי את זה, לא אוכל לגעת בך, כך שאני לא יכול לעזור לך לעשות את זה."
"בסדר," אמרה. היא הלכה אל סף גורד השחקים וקפצה, בעודה עוצמת את עינייה.
חיוך עלה על פניה. אני מסוגלת, היא חשבה, עשיתי את זה!
היא המשיכה ליפול וליפול, ידייה נפרסות לצדדים, היא נושמה את הרוח החזקה והאחרונה שלה. כשהיא התנגשה, העולם הפך לפתע לשחור, אבל מיד חזר אל אותו המצב שראתה אותו, מלבד איש, שהופיע מולה לפתע. הוא הושיט לה את ידו, ואמר "קדימה, מהר!"
"זה אתה!" היא קראה בשמחה, "זה אתה, אתה בעל הקול!"
הוא גילגל את עיניו ועזר לה לקום. "נכון, זה אני. ועכשיו בואי כבר, אני רואה את האמבולנס מתקרב!"