♥ I Love you -פרק 8-

פרק 8:

נקודת מבט אסף:

הרגשתי את האומץ נכנס בי והתחלתי לדבר .
"ירדן ,תשמעי אני רוצה לדבר איתך על משהו " ראיתי שהפרצוף שלה מבולבל והיא לא מבינה מה אני רוצה .
"על מה?" היא שאלה בבלבול .
"עלינו" השבתי לה והפרצוף שלה נראה מבולבל יותר ממקודם . ובדיוק שהיא באה לפתוח את הפה להגיד משהו הדלת נפתחה וראינו את עילאי והילדים וכל אחד מאיתנו ברח לצד אחר במבוכה .
עילאי הסתכל עלינו במבט חושד וזיק של כעס ניצת בעיניו.
"אני מקווה מאוד בשבילכם שזה לא מה שאני חושב שזה…" הוא סינן בכעס ועלה למעלה
"יופי!" קראה ירדן בכעס ועלתה בסערה במדרגות. קמתי מהכיסא ועליתי אחריה.
"מה עשיתי?!" קראתי גם כן בכעס לעברה. היא הסתובבה בתנועה חדה ורק אמרה: "בלגן" ואז נעלמה בחדרה
"דפוק, אסף. אתה דפוק." מלמלתי לעצמי וירדתי לסלון "למה היית חייב לדבר איתה על זה דווקא עכשיו?!"
"אתה צודק בזה שאתה דפוק" שמעתי את הקול של אילאי והרמתי את ראשי בהפתעה "אבל הטעות שלך היא בזה שרצית לדבר איתה בכלל" הוא הטיח בי בכעס "זה לא נגמר" הוא הוסיף והלך למטבח.
באותו רגע פשוט רציתי לדפוק את הראש בקיר.
"אוף גם אני עם התזמון הזה שלי…" מלמלתי. תמיד תזמון זה לא היה הצד החזק שלי. הייתי נמצא במקום הלא נכון ובזמן הכי הלא נכון. מהילד הקטן שכל יומיים היה בחדר המנהל עד הרגע שבו הגנתי על אחי הקטן וקיבלתי מאבא שלי סטירה במקומו. ואני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו.
"יש לך חמש דקות להתארגן אם אתה רוצה לבוא איתנו" עילאי סינן לעברי ועלה בחזרה למעלה.
מה לעשות עכשיו?
-ללכת איתם? כי אם כן, אני הולך לקבל מהם פרצופים ומיליון הצגות, במיוחד מירדן. וכמובן, שיחה ארוכה ונזיפות מעילאי.
לפעמים אני לא מבין את הבן אדם הזה…מה כל כך מפריע לו שנהיה ביחד? אני חבר שלו.
– או שאולי לא כדאי לי ללכת איתם ולברוח עכשיו מהר לבית. מה שאני גם לא רוצה…
אני חושב שאני מעדיף ללכת איתם. ככה אני גם אגמור את הסיפור הזה מהר.
קמתי מהספה ונכנסתי במהירות לחדר שלי. נעלתי את הדלת ופתחתי את הארון.
לקחתי ג'ינס ארוך כהה וחולצת טריקו עם פסים בצבע אפור ותכלת. התלבשתי במהירות ושמתי בושם.
לאחר מכן שמתי ג'ל בשיער וסידרתי אותו בצורת מארינס עדין. שמתי עוד קצת בושם, לקחתי את האייפון שלי ויצאתי מהחדר.
"אתה מוכן? יאללה, בואו נצא" אמר עילאי שעמד עם הילדים ליד הדלת וירדן עמדה לצידו ולא הסתכלה עליי.
יצאנו לרכב והתחלנו לנסוע.

—

הגענו לפארק הזה שאין לי מושג איך קוראים לו וזה גם לא ממש מעניין אותי. יותר נכון, ממש לא.
"לכו למים, רועי ישמור עליכם" אמר עילאי לכל הילדים הקטנים. "ואתם" הוא הצביע עלי ועל ירדן "בואו איתי"
"לא רוצה! למה אני שומר עליהם, תשמור אתה" קרא רועי
"רועי ,לך תשמור עליהם וזהו" קרא עילאי בכעס ודחף את רועי לכיוון הבריכה. אבל רועי עדיין התנגד.
"רועי" קראתי וסימנתי לו לבוא אליי. הוא התקדם לעברי. "תקשיב, עילאי עצבני עכשיו. אני מבקש ממך, תשמור עליהם." ביקשתי
"טוב…" אמר רועי והלך באי רצון אל הבריכה.
"תודה, גבר" קראתי אליו והלכתי אחרי ירדן ועילאי.
התיישבנו על איזה ספסל ריק. אני התחלתי לשחק אותה אדיש. "כן, עילאי?" אמרתי לו
"אל תשחק אותה אדיש. אני רוצה תשובות למה שהלך שם" הוא ניגש ישר לעיניין
"זאת הבעיה. אתה חושב שהיה משהו. אבל בעצם אין כלום" קראה ירדן בכעס
"תנסו תשובות יותר משכנעות" הוא אמר כלא מאמין ונשען על העץ.
"תקשיב לי טוב" קראה ירדן "אין כלום. לא היה כלום ול יהיה כלום. תכניס את זה לראש שלך" היא ניסתה לשכנע אותו.
"ירדן, אני כבר לא יודע אם להאמין לך או לא. מה יש לך להגיד?" פנה אליי עילאי ושילב את ידיו.
"מה שהיא אמרה" עניתי בפשטות מהולה באדישות "נכון, ירדן?" פניתי אליה
"אל תדבר איתי" היא קמה בסערה מהשולחן ונעלמה מעיני. בעוד שאני שומע את קולות הבכי שלה. מה כבר אמרתי לה? שאני רוצה לדבר עלינו. מי ישמע…
"אני. רוצה. לדעת. מה. אמרת לה." אמר עילאי והדגיש כל מילה."עכשיו"
הבן אדם מתחיל להלחיץ אותי.