התאהבתי בטעות פרק 2

"שלום" אמרתי בחיוך רחב למזכירה שישבה והתרכזה במסמכים שהיו לה ביד. היא הרימה את מבטה מהמסמכים והתרכזה בי. היא נראתה בשנות ה50 לחייה שיערה האפור היה מתוח ואסוף בקוקו גבוה ועל שפתיה היה מרוח אודם אדום חזק.
"כן איך אפשר לעזור?" היא שאלה והדקה את שפתיה.
"אני תלמידה חדשה קוראים לי יסמין ניקולס" אמתי והמשכתי לחייך את החיוך המתוק שלי. למרות שאני אוהבת להיכנס לצרות אני תמיד אהיה נחמדה למנהלת למזכירה שלה ולמחנך שלי, שלושתם הם אלו שבאמת יכולים לעזור לי להשיג את מה שאני רוצה.
"רק רגע חמודה" היא אמרה וחייכה אליי חיוך קטן מחפשת בין מסמכיה את המערכת שלי. תוך כדי הבחנתי בתמונה משפחתית על הארון מגירות המאחוריה.
"איזה ילדים מתוקים יש לך!" אמרתי למזכירה. היא הפסיקה את החיפוש לשניה והסתכלה על התמונה.
"אלו הנכדים שלי" היא אמרה וחייכה חיוך גאה
"הם חמודים ויפים מאוד קיבלו את הגנים מהסבתא" אמרתי ושנינו פרצנו בצחוק. היא חזרה לערמת דפים והמישכה לחפש.
"בבקשה" היא אמרה לאחר כמה שניות והושיטה לי שני דפים אחד היה המפה של הבית ספר והשני היה מערכת השעות שלי.
"תודה רבה" חייכתי אליה חיוך שחושף טור של שיניים לבנות.
"אם את צריכה משהו את תמיד יכולה לפנות אליי, אני הייזל" היא אמרה "אני יסמין" חייכתי אליה ולחצתי את ידה. המטרה הראשונה הושלמה המזכירה אוהבת אותי. התקדמתי לדלת היציאה אך רגע לפני שיצאתי נעצרתי והסתובבתי בחזרה להייזל המזכירה.
"סליחה שאני מפריעה לך הייזל אבל המנהלת נמצאת?" שאלתי אותה
"בטח, כנסי אלייה אף אחד לא נמצא שם" היא חייכה אליי והלכתי למשרד המנהלת. על הדלת היה כתוב בענק משרד המנהלת ומתחתיו גברת פרקר. תקתקתי על הדלת חלושות "כן?" המנהלת צעקה לאחר כמה שניות.
נכנסתי למשרד ועמדתי בפתחו.
"שלום?" המנהלת אמרה או שאלה
"אני יסמין.." התחלתי להגיד "כן יסמין ניקולס" היא קטעה אותי
"איך אני יכולה לעזור?" היא שאלה וסימנה לי לשבת על הכיסא. התקדמתי לכיסא והתיישבתי בעדינות
"סתם רציתי להכיר את המנהלת שלי" אמרתי לה בחיוך קטן.
"אוקיי אז שמי הוא רוס פרקר" היא אמרה וחייכה אליי ומאוחריה הבחנתי בתמונה בה ובעוד גבר מחובקים כשמכל צד שלהם יש שני ילדים בוגרים וליד היה עוד תמונה שהיא ועוד שני ילדים קטנים נמצאים ומתחת כתוב לסבתא הכי טובה בעולם .
"יש לך ילדים?" שאלתי אותה בחיוך וכמובן כמו קסם זה עבד עליה והיא התחילה לספר לי על הילדים והנכדים שלה.
"אני אשמח לשמוע עוד על סיפורי הנכדים שלך אך יש לי שיעור עכשיו" אמרתי לה לאחר חצי שעה והצבעתי על השעון קיר שבצד.
"כמובן כמובן, בואי אני אלווה אותך לכיתתך" היא אמרה וסימנה לי עם ידה להתחיל ללכת לפניה. קמתי מהכיסא והתקדמתי ליציאה כשהיא מאחוריי.
"רק רגע כמעט שחכתי" אמרתי לה והסתובבתי "כן?" היא שאלה וחייכה חיוך קטן
"בגלל שהורי כל שנה עוברים דירה וזה מפריע לי אני יכולה בבקשה לסיים השנה לימודים למרות שאני כיתה יא בסך הכל?" שאלתי ומבט מתחנן היה בעיניי.
"בטח דברי עם המזכירה שלי הייזל והיא תעזור לך עם המערכת שעות" המנהלת אמרה לי
"תודה רבה גברת פרקר" אמרתי וחייכתי חיוך קטן "בבקשה קראי לי רוס" המנהלת אמרה
"תודה רוס ושלא תחשבי ששחכתי אני עדיין רוצה לשמוע את סיפורי הנכדים ואיך הכרת את בעלך" חייכתי למנהלת לחצתי את ידה ויצאתי מהחדר עם חיוך מנצח. דיברתי עם הייזל המזכירה והיא סידרה לי מערכת שעות חדשה שתעזור לי לסיים שנה מוקדם יותר.
"אני חושבת שעדיף שתחזרי כבר מחר כך שאני אוכל לסדר הכל מול המורים ולצרף לך מורה שיעזור לך בכל מה שתצטרכי כי אין לך כיתת אם קבועה" הייזל אמרה
"אוקיי תודה רבה על הכל הייזל אין כמוך!" אמרתי והייזל חייכה אליי חיוך גדול, כנראה לא אומרים לה את זה הרבה.
יצאתי מבניין המזכירות כאשר על כתף אחת התיק שלי וידי השנייה אוחזת בקסדה שהחבאתי לפני שנכנסתי. כל הילדים היו בחוץ, כנראה יש הפסקה. וחיפשתי בעייניים שלי את דניאל או דנה.
"מחפשת מישהו?" מישהו בא מאחוריי ושאל הסתכלתי וראיתי שזה דניאל
"אותך" אמרתי בחיוך "אני נוסעת הביתה כאילו המזכירה נתנה לי אישור" הוספתי על דבריי
"אז?" הוא שאל "בא לך לחזור איתי או להמשיך ללמוד?" שאלתי אותו
"מפתה מאוד אבל.. יודעת מה בלי אבל בואי" הוא אמר והלכנו לחניה.
"רגע מה קרה בסוף עם הבלונדה?" שאלתי בחיוך ענק כשנזכרתי מה קרה בבוקר עם הפאקצה עם האוטו הוורוד.
"כן זה.. עד עכשיו כולם שואלים מי זאת הכוסית שיש לה אומץ לעמוד מול ויקטוריה" הוא אמר ולסתו ננעלה ושחק שיניים.
"אוקיי.." מלמלתי למראהו "למה אתה נראה עצבני מזה?" שאלתי אותו ונשענתי על האופנוע מסתכלת עליו כשהוא עומד מולי
"כי אם היית שואלת אותי ולא מורידה אותי הייתי יכול לעזור לך" הוא אמר וחיוך עלה על פניי
"אני אוהבת אותך עכשיו" אמרתי, כנראה שהוא גם אוהב להיכנס לצרות או שסתם רוצה לסגור חשבון איתה.
"בוא תעלה אני אפצה אותך בגלידה" אמרתי לו והוא עלה על האופנוע וחיבק אותי מאחור.
הגעתי הביתה וירדנו מהאופנוע ונכנסנו לבית
"שב" ציוותי עליו לשבת על הכיסא ליד האי והוא התיישב כמו ילד טוב. הוצאתי שתי גלידות מהמקרר
"אז ריבת חלב או שמנת תות?" שאלתי אותו
"ריבת חלב" אמרנו ביחד והכנסתי את הקופסא השניה למקרר הוצאתי שתי כפיות והתחלנו לאכול.
"שלום" רונה אמרה הוציאה כפית והתחילה לאכול איתנו גלידה.
"הכרת מישהו מעניין היום?" רונה שאלה בפה מלא
"את רוס המנהלת והייזל המזכירה" אמרתי וקרצתי לה
"כזה צפוי" היא מילמלה
"סוף סוף הצלחת להשיג את מה שרצית?" היא שאלה כמובן על זה שאני רוצה לסיים שנה לפני את התיכון ולעוף מהבית הזה.
"ברור" אמרתי לה והחלקנו כיף
"על מה היא מדברת?" דניאל שאל והניח את הכפית על השולחן
"על זה שאני רוצה לסיים השנה את התיכון ולגשת למבחני הסיום" אמרתי לו והכנסתי את הכפית לקופסה שוב והעמסתי עליה מלא גלידה.
"נשארה חצי שנה איך תספיקי להשלים חומר של שנה וחצי?" הוא שאל מבולבל
"הו אתה לא מכיר את יסמין מבחוץ היא נראית מפגרת אבל בתכלס היא גאונה" רונה אמרה בציניות וגילגלה עיניים
"שזה אומר?" דניאל שאל שוב לא מבין
"כל בית ספר יןין שלנו נהיית איך שהוא אהובת המנהלות והן עושות מה שבא לה" רונה אמרה בלגלוג. היא שונאת את זה שהמנהלים אוהבים אותי, אבל בתכלס היא מנצלת את זה יפה מאוד. דניאל העביר את מבטו מרונה אליי בשביל לקבל הסבר ארוך יותר, כנראה גם הוא וויתר על להבין משהו מרונה.
"בבית ספר הקודם נתנו לי לקחת קורסים מתקדמים אבל לא נתנו לי לגשת למבחני סיום בגלל שאני צעירה מידי ככה שאני יודעת את החומר אבל לא יכולתי לגשת למבחנים" אמרתי ודניאל חיכה שאני אמשיך " אז היום התחברתי עם רוס שלנו" אמרתי בגיכוח קל "והיא זאת שאישרה לי לסיים תיכון השנה" אמרתי בחיוך מרוצה
"אז את מסיימת איתי השנה?" דניאל שאל "רגע אתה כיתה יב?" שאלתי אותו "כן" הוא אמר והרים את היד "אז כן" אמרתי ונתתי לו כיף.
"יאיי לכם" רונה אמרה בדיכאון ואני הנחתי עליה יד על הכתף מנחמת אותה. רונה ילדה ממש מוכשרת והיא רוצה להתקבל לתיכון לה גווארדיה שבניו יורק שזה תיכון אומנויות, אבל ממש קשה להתקבל אליו. בסוף המחצית הראשונה שזה עוד שבוע יודיעו לה אם היא יכולה להיכנס באמצע השנה. רונה ילדה מאוד פסימית היא לא מצפה להרבה בשביל לא להתאכזב.
"רגע ראית מה הגיע?!" רונה שאלה בהתלהבות כשהיא נזכרה
"לא" אמרתי
"האאודי tt הלבנה עם הגג הנפתח" רונה אמרה בהתלהבות ואני צרחתי מהתרגשות. האאודי הזאת היא מכונית החלומות של כל בן אדם.
"לא אני שונא אותך יש לך אאודי?!" דניאל אמר
"איפה זה?" שאלתי בהתלהבות ודחפתי את רונה דחיפות קטנות.
"במוסך" רונה אמרה ולפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט כבר הייתי בפתח המוסך
"נו תעלה" התעצבנתי על דלת המוסך ששנים לוקח לה לעלות
"אומייגד" מלמלתי כשראיתי את מכונית חלומותיי מולי.
"אז מי רוצה סיבוב ל.." נתקעתי והסתובבתי לדניאל ורונה שיתנו לי רעיון.
"מתלהבת" הם אמרו ביחד וביאסו אותי קצת אבל האאודי שלי סוף סוף הגיע למי אכפת מה הם אומרים. על האאודי הזאת הייתי צריכה לקחת 5 קמפיניים עד שהשגתי את הכסף בשבילה. אני ילדה מאוד חומרנית אבל זה מפצה על החוסר אהבה של ההורים שלי כלפיי, כל דבר שאני רוצה אני משיגה לעצמי את הכסף ואני קונה. לא צריכה טובות מאף אחד ותודה לאלוהים וקצת לגנים גם פרנסה לא חסר.
"היי" דנה פתאום הופיע ואמרה.
"או היי דנה" חייכתי אליה
"אפשר לדבר איתך?" היא שאלה וסימנה לי על דניאל ורונה
"ברור רוצה ניסע לקניון או למסעדה ונשב שם?" שאלתי אותה והיא חייכה אליי חיוך מאולץ "אוקיי" היא אמרה לאחר מחשבה קצרה
"כנסי לאוטו" אמרתי לה
"ואוו" היא מלמלה על האאודי ונכנסה למכונית התנעתי את האוטו ויצאתי מהבית.
"אז על מה אנחנו מדברות?" שאלתי אותה והיא התחילה לשחק עם אצבעותיה ולוחצת עליהן.
"סתם בבקשה אל תעצבני את וויקטוריה אחר כך היא באה ומוציאה את כל התסכול שלה עלינו" היא אמרה לבסוף מוציאה הכל בנשימה אחת
"מי זה עלינו?" שאלתי אותה
"החננות" היא אמרה בקול שלא גובר על לחישה
"את יודעת שאין לה סיבה לצחוק עליך נכון?" שאלתי אותה. דנה באמת ילדה יפה אולי אם היא הייתה מאשרת לי הייתי עושה לה קצת מייקאובר לזרוק לה את המשקפים שכל עדשה בגודל של מסך פלזמה בעדשות שיראו את הפנים והעיניים שלה ומעיפה לה את הקוקו המתוח הזה כמו של מזכירה. קצת איפור ובגדים שיתאימו לה לגיזרה והיא מושלמת!
"באמת תסתכלי עליי" היא אמרה בזלזול
"אל תתני לה לזלזל בך!" אמרתי לה ושתינו יצאנו מהמכונית ונכנסנו לקפה. התיישבנו וכל אחת הזמינה משהו לשתות.
"באמת שאין לך סיבה לזלזל בעצמך!" אמרתי לה לאחר שתיקה ארוכה.
"ראית אותי פעם?" היא שאלה וצחקקה צחוק מריר.
"כן!! ואני רואה מולי ילדה מהממת!" אמרתי לה וראיתי חיוך קטן ועצוב מתנוסס על פניה, כנראה אנשים לא אומרים לה את זה הרבה.
"ואני באמת לא מבינה על מה יש לה לוויקטוריה הזאת לצחוק עלייך!" אמרתי לה
"היא אומרת שאני שמנה מכוערת וחננה שאם היא הייתה אני היא לא הייתה יוצאת מהבית ואפילו.." היא אמרה אך נעצרה באמצע המשפט והשפילה מבט
"ואפילו מה?" שאלתי את דנה
"שכחי" היא מלמלה
"דנה" אמרתי לה בקול מתוק "מה היא אמרה לך?" שאלתי אותה לוחצת עליה לספר לי.
"היא אמרה שאם היא הייתה אני היא לא הייתה יוצאת ואפילו היא הייתה מ.. מתאבדת במקומי" היא אמרה ודמעה זלגה במורד לחייה והיא מהירה לנגב אותה. אני הייתי המומה! אני לא מאמינה שלבנאדם יש לב להגיד דבר כזה!!
"היא לא אמרה את זה" אמרתי עדיין המומה זה פשוט לא נתפס שמישהו צריך לרמוס בנאדם אחר ברמה כזאת בשביל להרגיש טוב עם עצמו.
"היא אמרה" היא מלמלה בעצב. זה ממש שורט בנאדם, מילים פוגעות יותר מכל דבר אחר בעולם.
"לפחות את יודעת שזה לא נכון, נכון?" שאלתי אותה ומבטי היה מרוכז בה.
"את יודעת היא לא טועה אני כן שמנה ואני כן מכוערת" דנה אמרה בעצב.
"את ממש ממש לא!!." אמרתי בעצבים ודנה קצת נבהלה
"מה היית משנה בעצמך?" שאלתי אותה בקול מתוק מקווה שאני לא אתחרט על כך
"אני לא אוהבת את השיער שלי ואת הפרצוף שלי ואיך שבגדים יושבים עליי ואת כל המראה החיצוני שלי וזה שאני ביישנית שנותנת לאנשים לדרוך עליה" היא אמרה כאילו היא כבר חשבה על זה פעם.
"את המראה אפשר לסדר את ההתנהגות שלך זה כבר תלוי בך" אמרתי לה "ואם את רוצה אני יכולה לעזור לך!" הוספתי במהירות על דברי והיא חייכה חיוך קטן
"את לא חייבת" היא התחילה להגיד "אבל אני רוצה!" קטעתי אותה והחיוך שלה גדל. "מתי את רוצה שנתחיל?" שאלתי אותה בחיוך רחב
"מחר נבריז מבית ספר שבמילא יש יום ספורט ותעשי לי מייקאובר" היא אמרה וחייכה חיוך גדול שחשף טור של שיניים לבנות.
"ברור" אמרתי וחייכתי אליה