ילדי העורבים האחרונים – חלק ז’

זו היתה הפעם השביעית שהוא התהפך בשנתו עד שהחליט לקום. לא משנה מה הוא ניסה לעשות מוחו חזר שוב ושוב לחשוב על אלי. בהתחלה הוא באמת האמין שהוא יוכל לא-להרגיש דבר כלפיה, אך לאחרונה זה רק נהייה מסובך יותר ויותר. הוא מצא את עצמו בוחן כל תנועה שעשתה, גם אם היתה חסרת חשיבות כמו לפתוח את הדלת כשנכנסה לחדר האוכל או הדרך בה שיחקה עם הגחליליות בשעות הערב.
הוא רוצה להגן עליה, כן, אך כל זה לא שווה אם הוא פוגע בה באותו זמן.

הוא התעורר שטוף זיעה מעוד סיוט לילה. שוב הרגע שבו הוא עומד כילד ליד אימו, צופה בה כשהיא עוזבת אותו, כשגופה העדין הופך חסר חיים והיא עוצמת את עיניה עם חיוך.
השעה היתה מוקדמת. הוא הרגיש את הרוח הקרירה של הלילה נכנסת לחדרו דרך החלון הפתוח ומעבירה צמרמורת בגופו. הוא חטף את הז'קט שהיה מונח על הכיסא ויצא בשקט מהביתן שלו. הוא התחיל ללכת, בלי לחשוב על מקום ספציפי, רק ללכת כדי לעורר את הגוף ולשחרר את אביריו הכואבים.
הוא הגיע אל היכל הפתוח, היכן שהם נוהגים להתאמן. ריקו ניגש אל מחסן הציוד ולקח את חרבו משם, מתייצב מול עמוד העץ הקטן שנועד לאימונים. הוא הניף את חרבו מעלה והיכה, ואז חזר שוב ועשה את אותה הפעולה.
כבר מעל לשעה שהוא מתאמן בהיכל הפתוח, אך עדיין היו לו דיי הרבה מתחים ומחשבות טורדניות לפרוק, אז הוא החליט שזו הדרך הטובה ביותר.
'האם זהו הכאב שמניע אותך? מה קרה?' הוא השפיל את מבטו והתנשף מרוב מאמץ. הוא בכלל לא שם לב שכבר לא נשאר דבר מהעמוד המסכן. הוא קרס אל האדמה וחבט את חרבו לצידו, מנסה להשתיק את הלחישות הצורמות שבמוחו.
'או אל תתעלם, אתה יודע שממילא אין לך את הכוח לזה. אתה חלש, קטן, כנוע. אתה בסך הכל נער עלוב שתקוע בעבר שלו!' אמר הקול במוחו.
"זה לא נכון! זה לא נכון ואתה יודע את זה. אני חזק יותר עכשיו, עצמאי. אני לא צריך אותך כדי שתגיד לי מה הדבר הנכון לעשות!" הוא צעק בתשובה. ידיו אחזו בשערותיו כל כך חזק עד שהוא כמעט ותלש אותם. הוא ידע שהוא צועק בקול ושמישהו עלול לראות אותו אך לא היה לו אכפת.
'באמת? אתה באמת מאמין לעצמך, או שזהו סתם ניסיון נואש לשליטה עצמית? אתה אומר שאתה לא צריך אותי אך אני בעצם אתה, אז למה אתה מתכוון?' הקול צחקק וממש היה אפשר לדמיין אותו פורש את ידיו לצדדים בגאווה. 'ואלי? מה לגביה? אתה חושב שהיא תרצה אותך אחרי שתגלה את האמת עלייך?'
"תפסיק, תפסיק!" אמר ריקו בניסיון לשמור את קולו תקיף ויציב. "שלא תעז לדבר על אלי כאילו שאתה יודע משהו על מה שיש בנינו!" הוא הרגיש את שפתיו רועדות, ואחריהן גם את כל גופו. אפילו המילים התחילו לבגוד בו.
'או ריי, אתה לא קולט שאין ביניכם דבר? בכל פעם שהיא רק מנסה להתקרב אתה מגרש אותה הרחק ממך. אתה לא נותן לאף אחד להתקרב אלייך.' מוחו התחיל לקדוח והוא הרגיש איך עיניו מתחילות להיעצם, איך הוא מאבד הכרה.
'אתה באת אליי כשלא היה לך אף אחד שידאג לך. כשכולם פחדו. אני קיבלתי אותך, הבנתי; אני הראתי לך איך להסתדר, איך לשרוד.' שנייה לפני שהלחץ במוחו עמד לחצות את הגבול הוא שמע אותו לוחש: 'לסודות יש מחיר, שום דבר לא בחינם.'

ריקו נעמד על רגליו באיטיות. הוא התחיל ללכת כשהוא מתנדנד מצד לצד כשיכור. הקול נעלם אך הוא ידע שהוא גם יכול לחזור בכל רגע. הוא הרים את עיניו וצפה בצבעי השמיים מתחלפים, וביניהם גם בכמה חיות לילה שחוזרות לביתם.
חרבו נשארה נטועה בתוך החול מאחור בזמן שהוא התקדם לעבר הביתנים. 'תמיד אפשר לקחת אותה חזרה בכל מקרה', הוא חשב.
רגליו החלו לאט מהליכתם, תשושות. כל האנרגיה שצבר נעלמה, ובדיוק כשכמה קרני שמש התחילו לצאת החוצה, הוא קרס על רגליו.