מציאות חיים- פרק 14- אחרון

מנק' המבט שלי, הכותבת:
עוד פעם ניסיתי ליצור איתו קשר, זה היה ארבעה ימים אחרי השיחה שלנו, רציתי לראות אם הוא יעמוד במילה שלו. דיברנו, לפחות אפשר לקרוא לזה שדיברנו, אבל השיחה לא הלכה ושום דבר לא זרם בה. בשלב מסוים כתבתי לו שאני מרגישה שהוא מדבר אחרת וכותב אחרת, הרבה יותר מייבש, והוא מיד ניסה לשנות את זה ולהמשיך שיחה כרגיל, אבל גם ממנה הוא הלך מהר בטענה שהוא הולך לראות טלוויזיה או לקחת משהו לאכול, ולי כבר לא היה חשק להתעסק בזה, פשוט נתתי לו ללכת.
מאז במשך שנה, שנה שלמה וקלה במיוחד מהבחינה הלימודית, אחרי שכולם גרמו לי לחשוש שכיתה י"א תהיה שנה קשה, לא הפסקתי לחשוב עליו. בחודשים הראשונים פשוט ניסיתי להפסיק לחשוב, אמרתי לעצמי שזו כנראה הייתה אהבה טובה, וכנראה שמשהו היה יכול לקרות, אבל זה לא קרה אז צריך לשחרר את זה. בשנה הזו נחשפתי הרבה לסיפורים של דני ומתן, למה שקורה להם בקשר, וחלק מהשיחות האלה גרמו לי להרגיש רע. אני ומתן התחברנו, בדיעבד זה היה אחד הדברים שדני כל כך כעסה עליי בגללם. נהיינו ידידים טובים, סיפרתי לו המון דבירם, כולל מה שהיה עם רן וכולל המחשבות שלי. במשך השנה הזו אפילו נפגשנו כמה פעמים, סתם לשיחות, כמו שידידים טובים עושים.
אחר כך בחודשים הבאים הוא פתאום חזר למחשבות שלי, חשבתי מה קורה איתו, מה שלומו, התבאסתי שהוא לא כתב שום דבר ליום ההולדת שלי, אבל זה לא הפתיע אותי, למה שהוא בכלל ידבר איתי.
הוא בעיקר חזר למחשבות שלי כשהבנתי שעברה חצי שנה מאז שדיברנו. מאז הוא לא עזב את המחשבות, והייתי חושבת הרבה יותר מה קורה איתו, ולמה זה לא הצליח, ומה עכשיו ומה יקרה. כבר לא כעסתי. הרגשתי שזה מעצבן שמשהו הרגיש כל כך נכון ונגמר לפני שהוא בכלל התחיל, נגמר בגלל שכנראה האומץ לא הצליח לשחק תפקיד וזה פשוט נעלם. פעם אחת שמעתי עליו מחברה שהוא הגיע לבית ריק שלה, פעם אחרת שמעתי מדני שהוא היה איתה ביחד למבחנים של הצבא. כולם רואים אותו חוץ ממני. טוב, זה לא נכון. הייתה פעם אחת שראיתי אותו במשך השנה הזו, והייתי בה בפאניקה מוחלטת. ראיתי אותו במקרה בהצגה של בית הספר שלו, של חברים שלי שבאתי לראות, וגם כשעברנו ממש קרובים האחד לשנייה אפילו היי קטן לא היה. זה שבר אותי באותו יום.
כשנחתמה לה השנה לאי הקשר, הבנתי שמשהו בי דפוק. איך זה יכול להיות שאני ממשיכה לחשוב על בנאדם גם אחרי שנה. אומרים שאהבה זה דבר שהוא די קל, ורוב סיפורי האהבה שהייתי אוהבת לכתוב או ליצור, היו נגמרים טוב, והם היו שמחים ומבינים כמה הם צריכים אחד את השנייה, למה פה זה לא קורה? התעצבנתי שאני לא יכולה להעיף אותו מהמחשבות שלי, לתת לעצמי מנוחה וחופש, לתת לעצמי להמשיך הלאה. אבל לא יכולתי להמשיך הלאה. הוא נכנס לי יום מידי ללב ופשוט לא יכולתי לתת לו ללכת, לא יכולתי לוותר.
וככה המשכתי, עוד חודש ועוד חודש, וכבר התחילה י"ב. מה שכולם התעסקו בו, לפחות אני, הייתה הפרידה של דני ומתן. כולם היו בשוק, בעיקר אני, כבר כולם ראו אותם ביחד, כולם ראו אותם הולכים ומתחתנים, מאושרים כמו שאף אחד לא היה מאושר כמותם. והפרידה הגיעה. הם היו ביחד שנה וחודשיים, אבל ברור שלאף אחד לא היה ברור שהפרידה הזו עומדת להגיע. ככה התחלנו את כיתה י"ב.
"אני חייבת לדבר עם רן" כתבתי למתן באיזה יום, כי סירבתי לנתק ממנו קשר, וסירבתי לתת לפרידה הזו להתעסק לי בחיים האישיים. ידעתי שאם אני אנתק ממנו קשר אני אהיה חצי מעצמי, כי הוא נהפך לאחד האנשים שהכי סמכתי עליהם בחיים, ולא הייתי מוכנה להרפות ולא הייתי מוכנה לשחרר. הייתי חייבת אותו בחיים שלי, ידעתי את זה. בדקתי עם דני אם לא תהיה לה ממש בעיה, וברור שבלב עצמו תמיד יש בעיה שממשיכים לדבר עם מישהו שנפרד ממנה, ומישהו שהיה האהבה שלה וכבר לא, אבל היא נתנה לי אישור כי היא הבינה שאני צריכה את זה. אמרתי כבר שאין עליה. "אז תדברי איתו" הוא אמר ישר. לתשובה כזו כמובן לא ציפיתי. הבנתי שאין לי כל כך מה להפסיד, ואני חייבת לעצמי לעשות את הקלוז'אר הנכון עם בנאדם. הרגשתי שכדי להמשיך הלאה אני חייבת לסגור עניין שהתחיל ולא הסתיים לפני שנה, שנה וכמה חודשים ליתר דיוק.
בערב אחד כשהבית כולו היה ריק, והמחשבות עליו עלו ועלו מכל יום והרגשתי שאני כבר עומדת להתפוצץ, לקחתי את הטלפון והתקשרתי. הלב שלי דפק חזק, אני חושבת שבחיים שלי הוא לא דפק ככה. אחרי שלושה צלצולים הוא ענה, ב'הלו' האדיש שלו, ופשוט התחלתי לדבר. לא ידעתי אם הוא זוכר אותי, אבל הוא זכר, ואמרתי לו שאני מרגישה שאני צריכה לדבר איתו כדי לעשות קלוז'אר לכל מה שקרה, והוא הבין אותי. דיברנו על מה שהיה לפני שנה, על מה שקרה לנו בשנה האחרונה, ואז שאלתי אותו מה בעצם גרם לו ללכת אחורה. הוא לא ידע מה להגיד, והנחתי פשוט שזה היה בגלל שהוא נלחץ והוא אישר לי את זה. הוא אף פעם לא היה בנאדם של מילים. "אני מצטער" הוא אמר לי. עיניי נפערו כי לא הבנתי בכלל על מה הסליחה. הוא אמר שהוא מצטער על הדרך בה הוא סיים את זה, על הדרך בה כל הסיפור בינינו נגמר. לא חשבתי שבכלל מגיעה לי סליחה, לא חשבתי שאני בכלל צריכה לקבל סליחה כזו. חשבתי שזה ברור שהוא נלחץ, כי כבר הפסקתי לכעוס, אני אף פעם לא כועסת להרבה זמן. אני חושבת שבעיקר התגעגעתי לבנאדם שהוא היה בשבילי לקשר שהיה בינינו ולמה שנגמר כל כך מהר.
"טוב, עכשיו הכדור בידיים שלך. אני כן מרגישה שעשינו את הקלוז'אר שאנחנו צריכים. אתה רוצה להמשיך לדבר עכשיו או לא?". הוא לקח לעצמו כמה שניות לחשוב. "אוקיי, סבבה, אני זורם". ישר חייכתי אחרי שהוא אמר את זה, והוא עכשיו נכנס לחיים שלי מחדש. אני חושבת ששנינו בוגרים הרבה יותר, בשלים הרבה יותר לדבר, לא מטומטמים שלא יודעים מה לעשות. כל החברים התפלאו שאנחנו חזרנו לדבר, אבל אמרתי להם שזה כנראה היה צריך לקרות, עם האומץ שלי ועם ההחלטה שלי לדבר איתו, כנראה שאי אפשר לחסום את הקשר הזה.
וכשנפגשנו עוד פעם, שנה וחצי אחרי כל מה שקרה, הייתי האדם הכי מאושר בעולם. הרגשתי שהחזרתי לי לחיים מישהו שממש הייתי צריכה, מישהו שהקשר איתו שונה מכל בנאדם אחר, מישהו שהוא חלק ממני עכשיו. הוא אמנם לא הידיד הראשון שאני אפנה אליו כשמשהו קורה, ואני לא יודעת מה יהיה לו להגיד לי אם אני אתפרק פתאום, אבל הוא כן חשוב לי. הוא לא מאלה שידעו להראות לי שאני חשובה להם, אבל כשמידי פעם משהו קורה ורואים את זה בהתנהגות שלו, זה שווה הכל. ידידים באים והולכים, וקשרים טובים שהיו לי בשנה הזו, חלקם הלכו כי פתאום לא היה לי זמן, לא היה לי מקום בשבילם, לא היה לי על מה לדבר איתם. כששמרנו על קשר אחת לשבוע/ שבוע וחצי, והיה לנו על מה לדבר פה ושם, זה מה שהחזיק את הקשר.
"עד כדי כך אכפת לך ממני הא?" שאלתי אותו עכשיו, שמונה חודשים אחרי שחזרנו לקשר. בדיוק חגגנו לו יום הולדת, שמונה עשרה זה לא סתם גיל. "ברור שאכפת לי ממך. מעבר לזה שלא התראינו הרבה זמן, את חשובה לי". זה המילים הקצרות שאפשר להוציא ממנו. כשהוא ישב לידי, מול כל החברים שלו, שאת חלקם הכרתי ואת חלקם לא, כשהוא רק נתן לי את העשר דקות שלי לבד, כשהרגשתי שרק שנינו נמצאים שם בין הרעש וההמולה, כשהוא קרוב אליי וכתפו נוגעת בכתפי, ואנחנו צוחקים על תמונות מביכות שיש לו בטלפון, או מדברים בכללי על מה שחדש, ואני יורדת עליו שהוא מניח שהוא סיפר לי המון דברים והוא בכלל לא מדבר, זה הרגעים שלנו. זה הקשר שלנו. אז לבהות לו רגע בעיניים היפות והמחשמלות, או רק לשמוע את הקול שלו מה שכמעט ולא יוצא לי, או לראות אותו במציאות מה שכמעט ולא קורה מרוב שהוא עסוק, זה חלק מהקשר שלנו. יש לנו קשר מוזר, אבל זה קשר והוא קורה והוא מתקיים, ועכשיו בסוף י"ב, כשחושבים על הקשרים שאתה אולי תאבד, הוא מאלה שאני כנראה אסרב לאבד, אסרב להתנתק, אסרב לא לנסות ולהילחם על קשר שהוא שונה, מיוחד ובעיקר אוהב. שנינו יכולים לצחוק על זה, אבל לא משנה כמה הקשר הזה יכול להיראות לאנשים מוזר, מישהי עם כל כך הרבה אנרגיות ואומץ מול בנאדם אדיש, עצלן אבל לבבי, הקשר הזה באמת קורה. והוא אחד הקשרים והידידים הכי חשובים בחיים שלי.