אשמת הכוכבים, כמה מילים על…
אוקיי
כתבתי.
…
בטבריה, בערך לפני שבועיים קניתי את הספר ההוא.
קראתי את השורות הראשונות ונאנחתי, כל כך מוכרות היו אותן השורות!
סגרתי את הספר והחלטתי לחכות מעט, כדי לא להתרגש.
אחרי שלא הייתה לי בררה התחלתי לקרוא, קראתי.צחקתי. לא-בכיתי. נאנחתי.
קראתי את הספר כולו, חיבה מיוחדת נקשרה ביני לבינו, אהבתי את מגע הדפים, את הכריכה, את המילים המודפסות, את ההומור השחור שהיה מוכר לי ואפילו אהבתי את 'הלב המילולי של ישו'.
כשקראתי אותו בפעם השניה נשברתי, כל הלילה חשבתי רק באופן המחשבה הזה: אוקיי. אוקיי. אוקיי.
נשמע נורא, נכון? טוב אז לי לא.
התחלתי לבכות ולקלל את אוגאסטוס, האשמתי את עצמי, אותו, האשמתי את עצמי שאני לא בספר, שאני לא דמות. תכננתי מה הייתי עושה אם הייתי דמות בספר.
אבל אז הבנתי, אם הייתי שם דמות… אז איזו בעצם דמות הכי דומה לי? איזו דמות היא כמו אני? הייזל.
אבל בטוח שאני לא דומה לה כלל, חוץ מהדיכאון, האוקיי והאהבה לאוגאסטוס.
אולי אנחנו לא כל כך שונות… אבל גם לא כל כך דומות.
רק לבכות, הייזל גרייס.
החלום שלי הוא לבכות סוף סוף. את הענקת לי את הזכות לבכות.
הרי אחת מתופעות לוואי של הדיכאון היא צער כל כך עצום שלבכות קשה אפילו.
שחררת אותי ממנו ונתת לי בכי, וחיים. (ומוות…)
והרי דיכאון הוא תופעת לוואי של סופניות, הייזל גרייס, אה? חוח, את צודקת.
את ואני תופעות לוואי של סופניות.
תגובות (12)
אוף עשית לי חשק לקרוא את הספר! ראיתי את הסרט ו… כל הסרט זה פשוט לבכות…
גאס כזה חמוד אלוהים♥
אוקי? -אוקי.
אוקי? -הייזל די לפלרטט איתי.
אני מאוהבת בהם חחחחח!
ולגבי הקטע שלך, זה יפה לראות שהספר עזר לך לשחרר משהו… זה מעולה .
לא. פשוט.. לא.
לא רואים את הסרט בלי לקרוא את הספר.
זה נהרס.
מצטערת.
טעית.
חחחחחחחח אני יודעת…
לא ידעתי בכלל שיש לסרט הזה ספר.
אוקיי.
ספר, וזהו. אבל הרבה יותר.
כנה כאב בדפים הללו, כחלון יפיפה למציאות כואבת. המציאות האמיתית שרוב בני האדם מתכחשים לקיומה.
אשמת הכוכבים הוא לא ספר שאתה קורא בכמה ימים, ואתה לא בוכה בהתחלה-
אתה לא יודע מה הגורל שלך במקרה הזה.
מתאהבים ונקשרים לספר הזה כמו שישנים- לאט, לאט, ואז במכה אחת, זה מכה אותך ומרביץ ללב זה עד זוב דם.
יש חיים נטולי צחוק ושמחה ועטורי כאב, ויש חיים שמחים וצוהלים וחסרי כל פגע; והספר הזה? בדיוק נקודת השבירה.
והכאב, הוא לא בגלל הסרטן, כלל לא. כן, הסרטן הוא גורם משפיע, אבל בעצם הסיפור הוא לא יותר מסיפור אהבה.
והאהבה- היא לפעמים כואבת.
התגעגעתי אליך יהלי. אני אוהבת את התגובות מלאות החן שלך.
בכל מקרה הייזל הזכירה לי את עצמי משום מה.
לא יודעת למה אבל רק אחרי שקראתי את הספר בפעם השנייה הרגשתי יותר התחברות מבחינה רוחנית ונפשית.
אני אוהבת את שני המשפטים הללו מהספר:
'הכאב דורש שירגישו אותו'
'יש אינסופים שגדולים יותר מאינסופים אחרים.'
אווו ניקי.
אני לא יודעת, אני מרגישה קצת כמו ההורים של הייזל, רק במצב פגיע ורגיש-
כי היה סרטן לאמא שלי ולסבתא שלי וסבא שלי, וחלק מהם גם היו רימונים.
אבל זה נגמר.
אבל התגעגעתי אלייךךךך!
יואו-
גם אני… אולי יעזור לך לדעת גם לקרובים שלי יש את המחלה הסופנית הזאת? בכל מקרה שונאת סטן.
כתבת יפה!
האמת, ראיתי את הסרט עם חברות שלי, הן לא הפסיקו לבכות ואני לא הפסקתי לצחוק, צחקתי למשך שעתיים בערך D: אבל אין לי מושג למה, כנראה כי זה היה כ"כ קיטשי… -מי שאוהב את אשמת הכוכבים, לא להרוג אותי-
העניין הוא בספר… ההרגשה שאני זאת היא. הסרט? מין הסתם סרט רע, לא ראיתי אבל אני כמעט משוכנעת.
טוב, עכשיו אני עצבנית במיוחד! מתי האני אוכל להעלות את הסיפור שלי לעזאזל?! אעאעאעאעאעאעא מתי? מתי? מתי? מתי? אני משתגעת וזה לא טוב! מי ישמור על קור רוח אם ילדה שעוד פחות מחודש יש לה יומולדת (נכתב בכוונה) משתגעת לה פה?! מתי אני כותבת את הסיפור שאני רוצה לכתוב.?.???..