זאתי מהרחוב – פרק 17

אני נשבעת לכם שאם לא הייתי עם גבס דנה הייתה חוזרת באמצע היום מבית הספר חצי קירחת עם סימני מכות בכל הגוף והיא הייתה צריכה להזדקק לאינהלציה כדי לנשום באופן סדיר!!!
אני ישבתי בכל השיעורים הכיפיים והבאמת מעניינים בצד ובהפסקות הייתי צריכה להיסחב עם הגבס הכבד הזה עם קביים! הילדה הזאת עברה כל גבול!
״די זואי תפסיקי להיות מרירה״ אמרה ירין בזמן שחתמה לי וציירה על הגבס ״אין טעם שעכשיו תחשבי כל הזמן על איך לחבל בדנה בתור נקמה״ אמרה רוני בזמן שגם היא חתמה בצד השני,
הן ישבו מסביב הרגל המסכנה שלי בזמן שאני חולמת על דנה נחנקת למוות על ידי,
״השיעור הבא הוא ספורט וגם אז אני אצטרך שלבת בצד! והיום אנחנו צריכים לשחק כדורסל איזה מבאס! אני כל כך אוהבת כדורסל״ אמרתי בדיכאון, כשהייתי עוד בניו יורק כשהייתי יחסית קטנה נהגתי לשחק כדורסל באחד מהמגרשים הקרובים לבית שלי, לרוב לבד, אבל לפעמים כשהסתובבו שם כמה בנים אני הזמנתי אותם לשחק ושיחקנו ביחד, באותם זמנים הסתדרתי יותר עם בנים מאשר עם בנות, האמת שהייתה לי תחושה גם שהם לא יודעים שאני בת אבל גם מידי פעם הרגשתי שזה רק לטובה…
״אל תדאגי זואי, אני בטוחה שנשחק כדורסל עוד הרבה פעמים, בינתיים תשבי בצד ותרגעי קצת״
הצלצול נשמע וירין ורוני עזרו לי לקום, נתנו לי את הקביים והתחלנו ללכת אל השיעור ספורט.
״שלום גברת הלוי״ אמר לי המורה לספורט ועם עיניו הוא סרק אותי מכף גבס ועד… הרגל השנייה.
״אני רואה שאת מצאת לעצמך תירוץ טוב לשבת בצד, לא כמו בנות אחרות״ הרבה בנות מנסות למצוא תירוץ לא להשתתף בשיעור ספורט, אבל הם בסוף אף פעם לא מצליחות להתחמק…. פרחות.
המורה לספורט הורה לי לשבת ליד פינת הבקבוקים שבאולם, גררתי את עצמי בצליעה לפינה, בפינה הזאת אנחנו שמים את בקבוקי השתייה שלנו, זה מומץ עם לא רוצים להתייבש,
כל השיעור הסתכלתי מחוץ לחלון, ירד גשם זלעפות, כל הבוקר אני פחדתי מאוד ללכת ברגל אם הגשם יתפוס אותי לא מוכנה וירטיב את כל הגבס שלי, פחדתי עד כדי כך שאמא שלי הסכימה לוותר על הבוקר בעבודה שלה ולהסיע אותי לבית הספר, אני מרגישה עכשיו אשמה כי היא גם ככה לא מרוויחה הרבה ובכל שעה היא לא נמצאת בעבודה היא מרוויחה פחות.
״אוקיי כולם קחו הפסקה של שתי דקות ותשתו מים!״ קרא המורה, כולם רצו לפינת השתייה ואני הייתי צריכה להידחק לפינה כדי לא להידרס.
כמו שכל הילדים הגיעו מהר כדי לשתות ככה הם עזבו כמו סופה, רק אחת התמעמעה מלהגיע והגיע אחרי כולם. דנה.
דנה הלכה לאיטה והתיישבה לידי ושתתה מהמים שלה כל כך לאט שרציתי לחנוק אותה בזמן שהיא שותה.
דנה סיימה לשתות ניגבה לאט לאט את פיה ואז הסתכלה עליי בחיוך ערמומי ״אני מקווה שנהנת מהמתנה שלי, היא מתאימה לך בול״ היא אמרה בשקט והסתכלה על הגבס,
״את משוגעת…״ סיננתי לעברה והתאפקתי שלא לקפוץ עליה,
״תאמיני לי שזו רק ההתחלה…״ היא אמרה והתקרבה לאוזני ולחשה עם קול שנחש ״הבא בתור הוא הרקדן שלך״ היא לחשה לי ופזלה לעבר אופיר.
זהו זה! איך ששמעתי את זה משכתי לה בשיער המחומצן החלק והדביק מספריי לשיער כל כך חזק שאם לא היו עוצרים אותי היא הייתה קירחת!
המשכתי לה למשוך בשיער וגם כשהיא קמה אני משכתי לה כל כך חזק שהראש שלה נאלץ להתכופף לגובה הברכיים שלי,
היא צרחה כל כך חזק שכל התלמידים באולם הסתובבו לעברינו, אופיר סם יותר ירין ורוני ישר רצו לעברינו ואיתך כל התלמידים האחרים, אופיר החזיק אותי במותניים וירין ויותם עזרו לו כשעוד בצד של דנה סם ורוני משכו את דנה מהמקום, בזמן כל האירוע הזה כל התלמידים עמדו סביבנו וצעקו להוטים לקרב וצמאים לדם ״מכות! מכות! מכות! מכות!״
הייתי כבר כמעט באוויר ועדיין משכתי לדנה בשיער ואפילו כמי הגעתי לה לצוואר כדי לחנוק אותה, ירין ויותם החזיקו לי בגבס כדי שלא אפול מכה הגונה ואופיר החזיק אותי במותניים ושלושתם בכוחות משותפים ניסו למשוך אותי לאחור, לשווא.
בצד השני סם ורוני ניסו להרחיק את דנה משדה הקרב, לבסוף הם הצליחו למשוך אותה אחורה ולחסום אותי.
״מה יש לך?!״ צעק עליי אופיר, הרגשתי לידו קטנה, כאילו הוא יכול למעוך אותי עוד רגע, אבל ניסיתי להמשיך בשלי. ״מה יש לי?! מה יש לי?! הילדה הזאת הכניסה אותי לגבס זה מה שקרה לי! והיא עוד עשתה את זה בכוונה!״ פתאום השתרר שקט באולם ספורט, המורה יצא ולא היה אף משגיח, זה היה רק אנחנו התלמידים.
הסתכלתי על החתימה של אופיר שהוא חתם לי על הגבס, רציתי לבכות, אבל ברור שלא בכיתי, אני בחיים לא אבכה מול מישהו, זה יעשה אותי חלשה וקיטשית, זה כבר קרה לי פעם בגלל הגיטרה אבל זה לא יקרה יותר, אני מצמצתי חזק כדי שלא יראו שאני עומדת לבכות, בסוף יותם וירין שחררו את אחיזתם בי, לקחתי את הקביים שלי ויצאתי בצליעה מאולם הספורט.

למזלי זה היה השיעור האחרון, ארזתי את חפציי ולקחתי את התיק על גבי, לא היה לי חשק לכלום, ממש לכלום, לא מספיק שהילדה הזאת מאיימת עליי עם החבר שלי עכשיו בטח כולם מסתכלים עליי שוב בתור העבריינית שלקחו מהרחוב.
התיישבתי בפינה בתוך סטודיו הריקוד, לא יודעת למה דווקא כאן, חיבקתי את בירכיי, שוטטתי עם ידי הימנית על הגבס, היו שם הרבה חתימות, של אמא שלי, של ירין, של רוני, של יותם, של אופיר, של סם, של עומרי אפילו, עומרי ישר כשראה אותי על הבוקר התנפל עליי עם שאלות, אם אני מרגישה בסדר, אם הכל טוב, אם אני צריכה עזרה במשהו, אני מרגישה שעומרי הוא כמו אבא שלי, אין לי מילים אחרות לתאר אותו, הוא במקום לדווח עליי למשטרה ולהעיף אותי לבית ספר לעבריינים נתן לי הזדמנות והביא אותי לפה, בלי תמורה ובלי כלום, אני מרגישה שאני חייבת לו הכל, אבל גם מצד שני אני מרגישה שאני חייבת לו סטירה! אולי היה לי עדיף להשאר ברחוב, קשה לי פה יותר ממה שהיה לי קשה ברחוב, החוקים ברחוב פשוטים, אתה נלחם על עצמך וככה אתה שורד, פה יש אלפי חוקים ועונשים! אנשים רעים ומגעילים יותר מהרחוב!
דמעה קטנה נטפה על הגבס שלי, ישר מצמצתי חזק ושפשפתי את הדמעה שהייתה על הגבס,
החתימה של אופיר נשחקה עם השפשוף, מטומטמת שכמותך! איך את יכולה למחוק את החתימה הזאת! לקחתי טוש שהיה זרוק על הריצפה וחיזקתי את החתימה של אופיר.
״הכל בסדר?״ שמעתי קול, הרמתי את ראשי, סם היה בפתח הדלת.
״ברור, החיים דבש״ חייכתי חיוך עקום ואז השפלתי את ראשי שוב.
סם התיישב לידי והתחיל לדבר בשקט ״אם זה בקשר לאופיר אז אני יכול להבטיח לך שלא קרה כלום, מחר אתם תשלימו אני מבטיח לך״
״איך אתה יכול להיות בטוח בדבר כזה?״ שאלתי בשקט,
הוא בעזרת אצבעותיו הרים את פניי והכריח אותי להסתכל ישירות בעיניים, ממש עיניים משוקולד…
״אני בטוח כי עד כמה שאופיר יכול להיות אכזרי… כי הוא יכול… תאמיני לי להיזרק לבריכה בבגדים זה לא נעים…״ הוא גיחך והמשיך ״אתם תשלימו, אני יודע את זה״
הוא חייך חיוך גדול, אוף שוב פעם הפרצוף היפה שלו וגומות החן…
אמרת שהוא יפה?! לא זואי! רוורס! רוורס!
אוף הוא לא מפסיק להסתכל עליי!
״תפסיק עם זה!״ אמרתי מרגישה מאוימת,
״להפסיק עם מה?״ הוא המשיך לחייך והסתכל לי בעיניים,
״תפסיק עם החיוך הזה! עם הפרצוף הזה!״ אמרתי בהלם,
״מה הפרצוף שלי לא בסדר?״ הוא שאל עדיין בחיוך וחשב לרגע,
״אז זה בסדר?״ הוא שאל ופזל אל אפו,
הוא הצליח לשחרר ממני צחקוק קטן וחצי חיוך.
״או! את החיוך הזה רציתי לראות!״ הוא אמר בסיפוק וחייך שוב,
״אתה בסדר סם…״ אמרתי והסתכלתי הצידה
״לפני זה לא הייתי בסדר?״ הוא שאל בהתעניינות,
״לא, אתה אותו דבר, שוויצר מכוער וטמבל וחמור ו….״
״אבל?״ הוא קיווה לאבל,
״אבל…. אתה נחמד…״
הוא גיחך ״קיוותי לתיאור יותר גדול אבל תודה״ הוא חייך שוב פעם, ושוב פעם הגומות הופיעו,
רציתי שהזמן יקפא, שלא יזוז וישאר ככה לנצח, בלי כל הצרות, שילכו כל הצרות לעזאזל, ככה אני רוצה לחיות כל החיים, עם חיוך על הפרצוף ואושר קטן בלב.