אהבה בעולם של פחד

הרגשתם פעם פחד?
לא כזה שמשתק אותכם, לא כזה שמלהיב אותכם, לא כה שאפשר להתעלם מימנו, פשוט פחד צמרמורת שעוברת בגוף הרגשה של התרסקות שצריך ללכת אתה כול יום לסחוב אותה על הגב ולקוות שיעבור עוד יום בלי שהיא תמוטט אתכם, הרגשה כל כך חזקה שדוחפת את כול הרגשות הצידה.
העולם השתנה, נהרס או "עוצב מחדש" לפי מה שאחרים אומרים, לא באו לפה חייזרים או משהו לא ייאמן אחר שעשה את זה, לא הייתה איזו פצצה או מלחמה או משימה שנכשלה שגרמו לזה, לא מפלצת או מישהו מיקום אחר, אלה היינו אנחנו במאה אחוז, אנחנו בני האדם שטעינו וחשבנו שאנחנו יכולים לתקן את העולם, שניסינו לגלות יותר ויותר, היום זה שונה היום פשוט חזרנו להתחלה חזרנו לג'ונגל ליערות ולמדבר, חזרנו לחיות במערות להילחם ולשרוד בכוחות עצמנו, ולאט לאט הפחד התחיל להתפשט, כבר לא היו מסיבות או חגים, כבר לא היו חופשות או בתי ספר, "כול אדם לעצמו" הפך למה שכולנו מאמינים בו. כול אחד לעצמו החזקים שורדים וכול השאר…. אפילו אני לא יודע מה קורה לכול השאר, אין לאין לברוח אין איפה להתחבא, זה תהרוג או שיהרגו אותך.
אבל אפילו אני לא האמנתי כשראיתי שבתוך הכאוס הזה בתוך כול הלחימה בין כול הגופות שנאספו על האדמה עדיין יכול לצמוח אושר עדין יכולה להיות אהבה, שני ילדים קטנים ומתוקים יפים יותר משיכולת לדמיין לא רק מבחוץ אלה מבפנים הם משכו את תוצמת ליבי מהקרבות ובתוך ענן הרגשות השחור ראיתי אותם, שני אורות, כשהגעתי אליהם ראיתי אותם שוכבים אחד ליד השנייה לידם היו גופותיהם של הוריהם, אבל אפילו כילדים הם שכבו שם החזיקו ידיים וניחמו אחד את השנייה, ואפילו עם הפחד והכעס שהם הרגישו יכולתי להרגיש את האהבה שבניהם ואת הרגשות שנרקמו בתוכם, הם היו רק שני ילדים בני שש בערך.
כשהסתכלתי לתוך עברם יכולתי לראות את שתי האמהות שלהם יושבות אחת ליד השנייה מחייכות מחזיקות שני תינוקות קטנים ורכים בידיהן, ראיתי אותם כורתים ברית וחיים ביחד ראיתי את שני התינוקות גדלים והופכים לפעוטות, את עיניהם הקטנות שחקרו כול פינה וכול סלע את ידיהם נוגעות ולא נוגעות אחד בידה של השנייה ובעולם. יכולתי לראות את העצב שהרגישו כשראו כאב ודם, את האושר כשראו את עליית השמש ביום חדש ושקיעתה בסופו, את ההקלה בכך שהוריהם חזרו חיים, ואת האהבה שנרקמה ביניהם וכול זה בין שני תינוקות קטנים ותמימים שגדלו לילדים קטנים.
באותו יום שראיתי אותם שוכבים שם על הקרקע הבוצית מסתכלים לשמיים בעיניהם הירוקות והכחולות ידעתי שאני לא יכול לתת להם למות שלחתי אליהם את הזקן. בכול העולם הזה אין אדם אחד שזוכר מה היה קודם לפני התוהו ובוהו, אף אחד חוץ מהזקן, הזקן הוא אדם ששורד שערו הלבן הארוך מסתיר פנים מסותתות ועיניים חומות גדולות בגדיו הבלויים מסתירים מסה של שרירים ושל צלקות ישנות וחדשות. הזקן הוא לא טוב לב, הוא לא "מרגיש" כמו שני הילדים אבל הוא מציאותי ובלבו יש רחמים, לזקן יש חכמת חיים וזיכרון מהעבר הרחוק הוא היחיד שעדין יכול לשמוע את קולי, שעדין מקשיב. קראתי לו לזקן שיבוא שיעזור לילדים והוא כיבד את בקשתי, הוא בא אליהם ואמר בפשטות "אם אתם רוצים לחיות בואו" והילדים קמו והלכו אחרוי, לא מורידים את מבטם לשנייה הם עקבו אחרוי למערה שבה חי הם עשו כול מה שאמר והוא נתן להם פקודות ברורות, בלי רחמים בקולו "שבו", "תאכלו", "לכו לישון", והילדים לא הורידו מימנו את מבטם אפילו לא לשניה הם חקרו אותו לעומק.
וכך השנים עברו ואני המשכתי לצפות בהם גדלים. היא גדלה להיות "קופיפה", היא הייתה קופצת מעץ לעץ במהירות מתנדנדת על הענפים צופה בבעלי החיים ולומדת על הצמחים שבאזור מוצאת אוכל לה לו ולזקן ונהנית בין הענפים מוצאת נקודות מסתור שונות. הוא גדל להיות ממציא, לא האמנתי שאדם יכול לחשוב כל כך בהיגיון כמוהו ולשרוד כמוהו, איך יכול מישהו בתוהו ובוהו הזה ללמוד להמציא דברים במהירות כזאת?, הוא היה מבלה שעות במערה אחרת שהיא מצאה בשבילו המערה הייתה מוסתרת בין העצים ושם הוא הקים "מעבדה" הוא המצא שם המצאות, הוא יצר כלים לגינון והוא כתב!! הוא מצא איך לכתוב על קליפות של עלים איך להדליק אש ולהביא שרף שמימנו היה מכין כול מיני דברים. צפיתי בהם בעניין גדול מעוד ידעתי שלא טעיתי כשהצלתי אותם היה בהם משהו שונה. ראיתי אותם כשהשנים עברו וצפיתי בהם כשפיתחו מנהגים שונים ומשונים וכשגילו עוד ועוד דברים, לחשוב ששני ילדים יכולים לחשוב על דברים שמבוגרים לא העלו בדעתם גרם לי להתבייש במבוגרים, התחלתי להבין למה הם העתיד ולא יכולתי לקבל מהם מספיק. כשהם היו בני 14 קרה האסון הראשון, זה יום שבחיים לא אשכח, הרוח נשבה לה בין העצים והם שכבו אחד ליד השני ערים הזקן ישן באותו הזמן קפוא במיטתו, לפתע הם קמו והתחילו ללכת זה היה יום הולדת 14 שלהם הם קמו ויצאו בשקט מהמערה שולחים חיוכים לזקן, במבטם יכולתי לראות שובבות של ילד קטן ונצנוץ. הם יצאו החוצה והתיישבו על הדשא הרטוב מטל, השעה הייתה חצות והרוח נשב בחוזקה היא רעדה והוא חיבק אותה בשביל לחמם אותה, "שלא תהיה חולה" יכולתי ממש לדמיין אותו חושב על המילים האלו הם ישבו אחד מול השנייה והחזיקו ידיים, הפעם היה תורה להתחיל "בעולם כל כך אכזר, ברגעים כל כך קשים, ברעב, ובסבל, אתה עדיין פה, עומד לצדי, תומך בזרועי והולך איתי יד ביד בדרך, ולמרות כול הדמעות, ולמרות כול הריבים והאשמות, הרגשות עזים מידי, ומשהו חדש עוד יבוא ויקום, אני לא יודעת מה שמו אבל אני יודעת שהוא יגיע, והוא יגיע כשאנחנו ביחד, צבעוני ומצחיק, מלא בחיים, מלא ברגש" היא הסתכלה עלוי בחיוך ובאהבה "תורך"