אלבוס-סוורום פוטר – קארה סנייפ-ווילי – פרק 1

אלבוס עלה לרכבת כשדבריו של אביו מהדהדים בראשו.
'יהיה מה שיהיה,' החליט, 'אני אתן למצנפת לעשות את שלה, גם אם זה אומר שאני אהיה בסלית'רין.'
הוא הנתתק מכולם והלך לחפש תא ריק. אחרי כמה דקות ראה אחד. הוא נכנס אליו והתישב.
"סליחה?"
הוא שמע קול, הוא קפץ מייד. "מי זה?" הוא שאל בקול בהול.
"מי זאת!" אמר הקול בכעס "כאן למטה." הדוברת הייתה נערה עם שיער שחור ועיניים כחולות, והיא שכבה מתחת לספסל עם ספר.
"מי את?" שאל אלבוס אחרי שנרגע.
"קוראים לי קארה סנ – ווילי."
"למה את מתחת לספסלים?"
"ככה. עכשיו ילד, אתה יכול לצאת מכאן?"
"לא קוראים לי ילד!"
"לא אכפת לי. עכשיו צא."
"קוראים לי אלבוס-סוורוס פוטר." אמר אלבוס בגאווה. "אני קרוי על שם שניים מהמנהלים הטובים ביותר של הוגוורטס."
"כן, אני יודעת מי היו דמבלדור וא – סנייפ."
"אני הבן של הארי פוטר." אמר אלבוס בציפייה שעכשיו תכניס אותו בשמחה לתא ותהיה נחמדה אליו.
"כן, הבנתי את זה כשאמרת פוטר. עכשיו אתה יכול לצאת?"

"לא! זה לא התא שלך, אני רוצה לשבת פה!"
"איזה ילד תינוק!" היא נאנחה. "בסדר, אתה יכול אבל לשבת במושב השני? אתה מסתיר לי את האור."
"אז למה את יושבת מתחת למושבים? את יכולה גם על המושבים עצמם!"
"ילד – אלבוס, אתה חתיכת ילד מציק!" היא עברה למושב השני וכניסה את הספר – מסתבר שזו מחברת, לתיק.
הם ישבו בשקט כמה זמן.
"אז," התחיל אלבוס בנימת דיבור חביבה. "באיזו שנה את?"
"מה זה משנה לך?"
"סתם, אני רוצה לדעת."
"אה, אז זה הקטע שלך? להיות מגעיל ואז להתחנף, כדי שאני אחבב אותך כי אתה ילד קטן וחמוד ומתוק? אז ככה; לא אכפת לי מילדים קטנים ומציקים, וזה לא משנה אם הם הילדים של הארי פוטר הגדול, בסדר, אז הם הילדים שלו, אבל הארי פוטר לא היה כזה איש מקסים, וגם אם כן, אז מה שאני רואה, זה ילד שלא ירש כ ל ו ם מאבא שלו! אז עכשיו תסתום את הפה שלך ותפסיק לדבר אליי.
ושכחתי, אני בשנה החמישית."
אלבוס נרתע לאחור, אף אחד אף פעם לא התייחס אליו ככה. "אוקיי…"
"אמרתי תסתום!"
שאר הנסיעה עברה בשקט מוחלט. כשהם הגיעו להוגוורטס כבר היה חושך.
אלבוס וקארה יצאו מהרכבת, והלכו לכיוונים שונים.
אלבוס נשם לרווחה. "תלמידי השנה הראשונה לפה!" רעם ענק צעיר בקולו, לידו עמדו שני אנשים. גבר ואישה – אבל יותר נכון להגיד שהם אנשים גדולים – 'עצמות גדולות', עמדו לידו וניסו לטפוח לו על השכם ללא הצלחה.
אלבוס נופף בידו להאגריד, מדאם מקסים, ופרד, הענק הצעיר.
"היי אלבוס!" צעק פרד.
ילד שעמד ליד אלבוס הפנה אליו את ראשו. "אתה מכיר את הענקים האלה?" הוא שאל באי אמון.
"ברור," אמר אלבוס, "הם חברים טובים של אבא שלי, לא שמעת על האגריד?"
"רגע," זקף הילד את גבותיו, "הענק הזה הוא האגריד?"
"לא!" צחק אלבוס, "הענק הוא מיני האגריד – או יותר נכון ביג האגריד, הבן של האגריד ומקסים…"
"אה! איך קוראים לך?"
"אלבוס-סוורוס פוטר." זקף אלבוס את ראשו בגאווה.
"הבן של הארי פוטר?" הוא פקח את עיניו לרווחה.
"כן." אמר אלבוס.
"וואו! היי! קוראים לי טובי צ'אנג – "
"הבן של צ'ו צ'אנג?" שאל אלבוס באי נוחות; כמה שנים אחרי המלחמה הוציאו על הארי ספרים – על שנותיו בהוגוורטס,ועל שנתו השביעית, זו שלא הייתה בהוגוורטס, ובשנה החמישית של הארי הוא יצא עם צ'ו.
ואלבוס קרא את הספרים האלה.
"כן."
"אתה יודע שאבא שלי ואמא שלך יצאו כשאבא שלי היה בשנה החמישית שלו בהוגוורטס, נכון?"
"כן, גירד טובי את ראשו, "זה די מביך…"
"אז לאיזה בית אתה חושב שתשתבץ?" שאל אלבוס.
"אני לא יודע, אבל אני מקווה שלרייבנקלו, כמו ההורים שלי."
"רגע, מי זה אבא שלך?"
"טרי בוט. מכיר? בכל מקרה, ההעדפות שלי לגבי הבתים הם:
מקום ראשון: רייבנקלו, מקום שני: גריפינדור, מקום שלישי: הפלפאף, ואין מקום רביעי. אני לא רוצה את סלית'רין באף מקום."
"אתה יודע, אבא שלי אמר לי שאם אתה לא רוצה להיות בבית מסוים, אז המצנפת יודעת את זה, ולא שמה אותך בו, גם אם זה הבית שאתה הכי מתאים אליו."
"אה, מגניב. היי, תסתכל, הנה הוגוורטס!"
"וואו!"
הוגוורטס הייתה מוארת מבפנים וכל החלונות נראו כמו חלונות קטנים.