סוף השבוע

עוד נשימה ללא אופי
עוד חיוך ללא יופי
עוד שעה שעוברת, שטופת זיעה כך ממני. 
ביזע ובחום אני עוברת גם את היום, חורקת שיני, פוקקת אצבעותי, ומתכוננת למחר. 
רק עוד יום, ויומיים, שלושה, יגיע סוף השבוע, סוף השבוע לו אני מחכה. 
זה מענה וקשה וכואב, אך לי לא אכפת כי כבר כמעט שנה בה האור כבוי כאן בלב. 
אין אחד שיכול להדליק את העלטה, אפילו רק לאור עמום, שיוביל את מסלולי חזרה למקום. 
אך אני אוהבת את ההרגשה, בתוך תוכי, משתוקקת ומקווה לה, מייחלת לה במוחי. 
אני מגרשת את היומיים התמימים האלו ממני, אך גם מחבקת אותם בחום. 
יודעת שלולא הם, היה מגיע כבר התום.