פתוחה, ואף דורשת ביקורת. תודה (-:

מלכות מחייבת – פרק 1

26/07/2014 810 צפיות 2 תגובות
פתוחה, ואף דורשת ביקורת. תודה (-:

מסנוור לי בעיניים, בהיר פה מדיי.
כמובן שלא התעוררתי במיטה שלו, אבל היו לי כמה הבזקי זיכרון מליל אמש.
לא זוכרת בבירור, רובם מרגישים כאילו היו חלום, פרי דמיוני.
׳הגיון בריא׳ אני ממלמלת לעצמי במהלך חיפוש אחרי פיסות שפיות שנותרו בי.
אני קמה מהמיטה כאשר סחרחורת נוראה תוקפת אותי, ומנסה לרפרף בין הדברים על שולחן העץ העתיק. הכל מבולגן, הבטחתי לעצמי שהשנה אהיה יותר מסודרת, אני חושבת בתסכול בזמן שאני מגששת את דרכי לשרותים.
מסנוור פה כל כך, וכואב לי הראש.
שתיתי אתמול, בפעם הראשונה.
זאת הרגשה רעה, היום שאחרי. הרגשה מגעילה ומטונפת אם לדייק, בהחלט הגזמתי. ריח הגוף שלי נודף מעין קוקטיל של משקאות אלכוהוליים עם זיעה חמוצה, השיער שלי נוגד לגמרי את כוח הכבידה, הפנים שלי מרוחות באיפור מרושל של אתמול. בגדים…. הבגדים של אתמול עדיין עליי. הם היו חדשים, חסכתי עבורם את מירב כספי- הם של מעצב מפורסם ונודע, שכרגע שמו לא היה יכול להיות פחות מעניין.
לאחר מקלחת קצרה, מלווה בקיא היסטרי אני מנסה לגשש את דרכי המעורפלת חזרה לחדר, למיטה. לאחר מבט שני, אני מבינה שאינני בחדרי המעונות שלי, אלא בבית מלון שאינו מוכר לי כלל. אוי לא…. אוי לא…… מה עשיתי אתמול בלילה? אני מעבירה את מבט עיניי לאופק החדר, ומבטי נתקע על התיק שמונח בצורה מסודרת מדיי על הכיסא. הבזק נוסף עולה בראשי. לא, זה בהחלט לא יכול להיות…. זה לא הגיוני!! אני רצה לעבר התיק ומוציאה את חבילת הטפסים עליהם חתמתי ליל אמש. הסימן מהודר מאוד מופיע בראשית הדף, הוא מוכר לי מדיי. עיניי מרפרפות בקצרה על הדף בנסיון לחשש אחר התשובות לשאולות שאוכלות אותי ברגע זה. ׳טופס סודי… טופס סודיות׳ לא! לא… בבקשה לא, זה רציני מדיי.
את מחשבותי קוטע הצליל החורק של הפלאפון שלי שמסמל על תחילת השיעור הראשון.
אני שונאת את עצמי! ׳למה? למה את מסבכת את עצמך?׳ אני ממלמלת לעצמי ומלווה עם כמה דפיקות לראש. אני פשוט שונאת את עצמי עכשיו.
לא אפשרי לעזוב את החדר הזה מכיוון שכל הדברים שלי מפוזרים כאן. אני תוהה כיצד הן הגיעו הנה, בזמן שאני מסדרת את כולם בתוך מזוודה קטנה ושחורה בצבע מט.

״שלום, במה אוכל לעזור?״ שואלת אותי מזכירה מנומסת להפליא, שיושבת מאחורי שולחן מהודר להחריד שנמצא באולם ענק ועוצר נשימה.
״אה… אני… אני רוצה לשלם על החדר שלי, אני בדיוק בדרכי החוצה. אה… חדר 852״ אני עונה לה בבלבול מוחלט ומצביעה על המזוודה.
ההבעה שלה מזלזלת, אך איני מצליחה לכעוס על רשמיות כזאת, ואני פשוט עומדת שם מוקסמת מההוד של המקום.
היא מביטה בי כאילו הייתי ילדה קטנה ואבודה ומעבירה את מבטה למחשב, מתקתקת על המקלדת, ״גברתי, החדר כבר שולם… יום טוב״
״תודה.. גם לך״ אני עונה כשמשפט נשמע כמעין שאלה מקרטעת.
שולם…. זה חייב להיות הוא ששילם עליי, או שזאת טעות, אבל אני נוטה להאמין שזה הוא. מין הרגשה פנימית לא מוסברת. אבל רגע, אם זה אכן הוא ששילם עלי משמעות הדבר היא שהוא בעצם גם לקח אותי לפה. מה לעזעזל? למה? הייתי עד כדי כך שיכורה שלא ידעתי לומר במילים שאני לומדת באחת האוניברסיטאות היוקרתיות של האיזור? אוי אלוהים, יש לי הרגשה רעה.
אחת המוניות עוצרת לי ואני שמה לב שהנהג לבוש בכובע שעליו טבוע סמל משפחת המלוכה,
״חג שמח, לאן את צריכה?״ קולו המאובק שואל אותי,
״חג שמח?״ אני לוחשת לעצמי, כנראה שבקול חזק מדיי מכיוון שתשובה לא אחרה לבוא:
״הנסיך מתחתן עם בחירת ליבו, את לא מהאיזור גברתי?״
״לא, לא, אני בהחלט מהאיזור.. ברור, חג שמח״ אני עונה לו ומהופנטת להרחובות המקושטים לכבוד המאורע.
״כן, בטח….-״ הוא מסתכל עליי ממראת האוטו, משועשע, ״לאן זה גברתי?״.
״אוניברסיטת אוקספורד״ אני עונה לו מבלי להסתכל, עדיין מהופנטת מהתהלוכה הססגונית המאולתרת שמתהלכת ברחובות שנצבעו בלבן טהור, ומשאירה מאחור את בלגן אמש…


תגובות (2)

אהבתי תמשיכי

26/07/2014 20:47

קצת יבש לא ממש הבנתי את הסיפור שלה…

30/07/2014 19:42
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך