אלירז & נועם – סיפורי ערסים – פרק שלושים (על הטוב והרע )

היינו בדרך חזרה מהבסיס של אלירז, המפקד נתן לו חופש של יומיים.
שמתי את השיר האהוב עליי, My Immortal, של Evanescence באוזניות והבטתי מבעד שמשת החלון.
הייתי חייבת להתנתק, אפילו רק לכמה דקות, מכל מה שסובב אותי בשנתיים האחרונות.
מצד אחד הייתי הכי מאושרת בעולם, יש לי ילד קטן ומדהים שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר, יש לי את אלירז, אהובי, האחד שלי, שאני אוהבת הכי בעולם, אבל רגע, איפה אני בעצם יכולה להקים קריירה ולהיות עצמאית? להתפתח, לשאוף, לגדול.
אין לי זמן, אני כל הזמן שומרת על שון בזמן שאלירז בבסיס, אני אוכלת סרטים שאני לא אוכל להחזיק את עצמי ואת שון מבחינה כלכלית.
אלירז תלש את האוזניה מאוזני והסיח את דעתי. תלשתי את האוזניה השניה גם כן, ופניתי להביט בו.
"נאבדת לי." הוא אמר והניח את ידו של הייתה על ההגה על ירכי.
"מצטערת…" מלמלתי.
"אני אוהב אותך." הוא נשק לרכתי וחייכתי, מניחה את ראשי על כתפו.
אחריי כמה וכמה דקות הגענו הביתה. אלירז החנה את המכונית ויצאנו מהרכב.
לקחתי את שון אשר ישן בידיי ונשקתי למצחו.
נכנסנו הביתה, ופניתי להביט באיש השנוא עליי יותר מכל יושב\בספה, בעוד ריח הסגריות אופף את הסלון.
"מה אתה עושה כאן?!" צעקתי בכעס.
אלירז הניח את ידו על כתפי במטרה להרגיע אותי, ואני חייבת לציין שזה דיי עזר לי.
נשמתי עמוקות ופניתי להביט בו, באבא שלי.
בזה שגידל אותי, אהב אותי, אך כמובן, היו בו גם צדדים אפלים שבכול פעם שפגשתי בהם הייתי נחרדת לגלות עד כמה הם אפלים.
"הילדה הזונה שלי." חייך אבי חיוך צהוב ומצחין אשר העביר בי בחילה נוראית.
הרגשתי את ליבי נסדק מעט למשמע הכינוי "זונה" .
הכינוי הזה ליווה אותי, לא משנה לאן הלכתי, עם מי הלכתי, או איך הלכתי.
בבית הספר, מאז שגילו שאני בהריון, כולם חוץ מרז ושי נתקו איתי קשר.
אך ככל שהזמן עבר, הבנתי שאני לא זונה.
איך אני בדיוק זונה כאן? אני עשיתי את זה עם מישהו שאני אוהבת, עם מישהו שאני סומכת עליו, ועשיתי את זה בגיל שבע עשרה.
"אני רואה גם ילדת את הילד. חבל. עם איזו אמא הוא יגדל?" הוא נחר בלעג ושאף מהסגריה שלו.
"הוא יגדל עם האמא הכי מדהימה בעולם. ועכשיו, אני רוצה שתעוף מכאן." שמעתי את אלירז אומר. הדמעות ממזמן כבר טשטשו את ראייתי.
ברגע אחד הרגשתי חמימות נעימה מציפה אותי, אלירז חושב שאני אמא טובה?
"איך זה מרגיש שהילד שלך נולד בטעות, כמוך?" הוא התעלם מאלירז וחייך את אותו החיוך הנבזי שהיה מחייך כשהיה שיכור.
אבל הנסיבות שונות. כאן הוא לא שיכור. וזה מה שהכי מכאיב.
"אם את לא היית נולדת אמא שלך הייתה עוד חיה!" הוא נבח בכעס.
אלירז שם את שון שהתחיל לבכות בידיי והתקרב אל אבי.
ברגע אחד שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, וברגע שני הייתי שמוטה על הרצפה, מעולפת.