ילדי העורבים האחרונים – חלק ו'

כשהם הגיעו ריקו הניח אותה ליד אחד העצים שהיה קרוב לאגם. הוא דיבר אך היא לא ממש הקשיבה למה שאמר. כעבור כמה שניות הוא כנראה קלט את זה והלך, נותן לה להיות קצת לבד עם עצמה. בדיוק מה שהיא צריכה, קצת שקט למחשבות.
היא התרוממה לאט, נעזרת בכמה ענפים נמוכים והתחילה לטפס על העץ. השמש כבר שקעה כאן ועכשיו הכל היה מוצף באור כחול חזק שנהפך לשחור. גחליליות קטנות צצו החוצה ואורם הצהבהב-כתמתם היה למקור האור היחיד.
הכל התנהל כרגיל. שום דבר לא נעלם או איבד מצבעו בזמן שהיא לא היתה כאן. היא התחילה לשקול ברצינות אם המקום הזה באמת צריך אותה חיה.
אלי חזרה שוב ושוב במוחה על כל מה שקרה בזמן שהייתה בבית. היא ניסתה להדחיק שוב ושוב את העובדה שהם לא ראו או שמעו אותה. זה היה ממש כאילו היא כבר לא שייכת לשם.
כאילו העולם האנושי הוא כבר לא הבית שלה.
היא נאנחה בשקט ושילבה את ידיה. עיניה שוטטו מטה בחוסר מעש, מחפשות אחר משהו להינעל עליו, והדבר כמובן היה ריקו. הוא היה למטה עם סאם, והם שוב היו ממש קרובים.' הוא בטח מלמד אותה איך להילחם או להגן על עצמה או משהו' היא חשבה והסיטה את מבטה מהר לפני שהם ייקלטו שהיא מסתכלת עליהם.
מחר הוא הראשון לחודש, וזה אומר שהם הולכים לפגוש את הזקן, או יותר נכון, הזקן הולך לבקר בכפר. היא כבר פגשה אותו כמה פעמים. הוא היה כמו כל זקן שהיא הכירה (פרט לעובדה שהוא היה מטבעו חצי עורב), מבוגר עם הרבה קמטים באזור העיניים- מה שהראה כמה הוא חכם, ותמיד הסתובב עם מקל ההליכה שלו (למרות שהיא תמיד תהתה לעצמה אם הוא באמת צריך אותו…). הוא
היה משובץ באבנים לבנות שנקראו מון סטון שיצרו צורת כתר בקצה המקל.
היה לו שיער לבן כמו זקנו הארוך וגלימה שחורה-אפורה עם ברדס. בהתחלה הוא נראה לה קצת מאיים ומפחיד אך עם הזמן היא התרגלה אליו וגילתה שהוא ממש לא ככה.
כמה גחליליות ריחפו לידה והביטו בה. אם מסתכלים עליהן ממש טוב (וכמובן שבזהירות, הן שונאות את זה) אז אפשר לזהות את החיוכים הקטנים שלהן. היא השיבה להן חיוך והושיטה את זה. "תלוו אותי אל ביתי?" היא שאלה. הן הבהבו באורן לאות אישור ותיזזו בהתרגשות. הן אוהבות יחס, אך אם מעצבנים אותן הן יכולות להיות תוקפניות מאוד.
היא ניתרה ממקומה מטה בקלילות. לא היה לה חשק להשתמש בכנפיה, וכבר הרבה זמן שהיא לא התהלכה על האדמה כמו אנושית. היא חלפה על פני העצים והשדה הגדול, נזהרת שלא לדרוך בטעות על פרחי החושך.
היא המשיכה עוד קצת, חולפת על שורת בתים של עוד כמה אנשים שהיו שם, חדר האוכל הקטן, ולבסוף הגיעה לביתה. הוא היה ממוקם בקצה הכי רחוק, מכיוון שנבנה אחרון, אבל זה לא הפריע לה, להפך, היא דווקא שמחה. בכל פעם שהיא היתה מרגישה געגועים או סתם צורך להיעלם מעט לכמה זמן היא היתה מתיישבת ליד מפל המים האינסופי ועוצמת את עיניה, מקשיבה לרעש המים הזורמים. היא שאלה פעם את ריקו מה יש בקצה, והוא אמר שאיש לא יודע, אחרי הכל יש סיבה שהם קוראים לו "אינסופי".
אלי פתחה את הדלת בשקט וגיששה בחושך את דרכה אל חדר השינה. היא לא הדליקה את האור בגלל שהחושך לא באמת הפריע לה לראות. היא החליפה מהר את בגדיה לבגדי שינה והתיישבה על המיטה שלה. פתאום החשק לישון נעלם לה והיא הרגישה ערה לגמרי. היא כיסתה את עצמה בשמיכה ועצמה את עיניה. מחר כולם הולכים להיות עסוקים בהכנות, וזו יכולה להיות הזדמנות מעולה כדי להתחמק מריקו.