עוד אין לו ממש שם….פרק 1

הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה כשהוא עזב את הסט של דירה מספר 5, הסלון בבית של הדמות ששיחק. זה היה יום הצילום הראשון בו השתתפתי, כשלשאר השחקנים כבר היה ותק של חמישה ימים שלמים. הוא היה מדהים, שיער בלונדיני, עיניים כחולות, שזוף – פשוט הקלישאה הכי גדולה שיש. ואהבתי אותה כל ימי חיי. הוא נראה תשוש, בכל זאת – הוא כרגע צילם סצנת פרידה מרגשת, זו שמיד אחריה – על פי לוח הזמנים אמורה לבוא סצנת פגישה מרגשת של הדמות שלי עם דמות של מישהו אחר. הוא ישב רגל על רגל על כיסא שחור מעץ ובד, והסתכל בנייד שלו. בטח הודעה. בטח מהחברה שלו, שהיא בטח יותר יפה ממני בתשעים מידות. "שלום", הגיח מאחורי גבר קירח ומכריס. זה היה גיורא, הבמאי. "את משחקת את רונה, נכון?" "כן", אמרתי מבוישת. "לא ידעתי איפה חדר ההלבשה". זה היה ברור שגיורא ראה אותי בוהה בבחור, ואני די בטוחה שהפה שלי היה פעור והעיניים פקוחות לרווחה. בכל זאת, הוא היה פשוט מושלם. "פה," ליווה אותי הבמאי, "וזאת לריסה," לחצתי לה את היד. כבר ממבט ראשון היה לי ברור שהיא לא כל-כך מרוצה מהרגלי האיפור שלי. הריסים שלה היו שחורים ומסולסלים, הגבות מצוירות באופן סימטרי להחריד והשפתיים רחבות – ורודות ובוהקות משלושה סוגי ליפסטיק שונים. "זאת המאפרת. יש לך חצי שעה להחזיר לי אותה מושלמת!" חייכתי אליו בתודה, והתיישבתי על כורסת העור הלבנה, שחיכתה רק לי. כעבור זמן לא רב צצה מאחורי גברת נוספת, גם היא מאופרת בצורה אסטטית להפליא, והשיער שלה היה כאילו מצויר – חום כהה מעורב בבלונד ומעט ורוד. היא הייתה אחראית על עיצוב השיער. "יש לך רבע שעה, אני כבר מסיימת פה". החוותה לה המאפרת. מעצבת השיער אמרה לי שלום, ושקוראים לה מאיה, ושהיא תעשה אותי מהממת. כל מה שיכולתי לחשוב עליו ברבע השעה הבא היה האם היא בעצם טענה שאני לא מהממת. בתום רבע השעה הגיעה המלבישה, גוררת אחריה סטנד מלא בבגדים, ועליהם פתקים עם שמות השחקנים. מהצד השני של הסטנד הגיח בחור קצת יותר גבוה ממני, כהה עור עם שיער שחור קצוץ ועיניים חומות. הוא שיחק את בן הזוג שלי. קראו לו תומר – גם בסדרה וגם בחיים האמתיים. "נעשה חזרה?" "כן," אמרתי מבוישת, ולחצתי את ידו. "שני", אמרתי את שמי, "תומר," אמר בחיוך, "אני חושב שבגלל זה ליהקו אותי". שנינו צחקנו, אבל אני ידעתי שזה לא נכון. הוא פשוט היה שחקן מעולה. נבחנו לתפקיד באותו היום, ושמעתי אותו מתכונן לאודישן – הוא היה פשוט מדהים, וקיוויתי לקבל את התפקיד רק כדי לשחק מול אדם כל כך כישרוני. את החזרה עשינו עם הטקסט בידיים, עם בגדים רגילים. נשארו עוד עשר דקות לצילום הסצנה שלנו. תומר היה אחת הדמויות הראשיות – נער רגיל עם סיפור חיים מסקרן – הוריו נהרגו בפיגוע שמארגניו לא ידועים, והוא נשאר יתום ובודד וגידל את עצמו, עד שבזכות כשרונו הספורטיבי התקבל על בסיס מלגה לפנימייה. הדמות שלי הייתה גם מעניינת, אבל סיפור החיים שלה היה קצת פחות עשיר – היא חיה כמה שנים בארץ, במהלכן פגשה את תומר – הם היו די מאוהבים וגרו יחד לתקופה קצרה, עד שההורים שלה קיבלו עבודה בחו"ל, והם היו צריכים להיפרד. בסצנה שעמדנו לצלם, תומר מחכה לרונה בשדה התעופה, והיא מגיעה ומספרת לו על ריב שהיה לה עם ההורים שלה, כמה לא רצו שהיא תלך. התאמנו כמה פעמים על הסצנה הזו, ואז גיורא הגיע והודיע שיש שינוי קטן בתסריט. במקום שנתנשק בסצנה הבאה – בבית של תומר, היינו צריכים להתנשק עוד בסצנה הזאת. שנינו האדמנו, חשבנו שיהיה לנו עוד זמן להתכונן לנשיקה. למרות שזה רק בגדר המשחק, נשיקה היא מגע אינטימי שלא היה לי מעולם, והנשיקה הראשונה שלי תקרה לא רק היום, בעוד כמה דקות – אלא עם זר כמעט מוחלט. "החדר שם פנוי. אני רוצה שהנשיקה תראה טבעית – אתם חברים מפעם, פעם הייתם מתנשקים הרבה – הייתם ביחד, אתם צריכים להיות נינוחים ורגועים". כאילו דבר ממה שהוא אמר היה מרגיע, ניגשנו שנינו לחדר ההלבשה. בהתחלה עמדנו רחוק זה מזו, חששנו, התרגשנו. אני בן-אדם שמתאהב בקלות, והייתה לי תחושה כזאת עוד באותו הרגע – שהנשיקה הראשונה שלי תהיה משמעותית, תגרום לי להתאהב. ופחדתי מכך, מאוד. "התנשקת פעם?" השאלה שלי פילחה את השקט באוויר, העבירה בי צמרמורת שעברה דרך הגב אל הפה שלו, שאמר "כן, אבל זה היה אחרי שנתיים שהיינו ביחד, כבר הכרנו אחד את השנייה בצורה מושלמת – האווירה הייתה נינוחה. זה הרגיש טבעי." לאחר כמה שניות, שהרגישו לי כמו נצח, אמר שוב, "ואת?" נחרדתי. לא רציתי שהוא יצחק עליי, לא רציתי לצאת תינוקת, או לא-מושכת, או קרה – שמעולם לא אהבה בחור, אבל הרגשתי גם צורך להיות אמתית. הרי אני שחקנית – יש לי מספיק זמן לשקר שאני מישהי שאני לא. "לא. אף-פעם לא." "אהה.." הוא אמר, ופתאום הבנתי כמה הכבדתי עליו. כמה הנשיקה הזו תהיה לו קשה. "לפחות לא יהיה לך למה להשוות," אמר בחצי חיוך. צחקתי. ידעתי שהוא לא התכוון לזה ככה. הוא לא התכוון לפגוע בי. הוא לא ידע כמה פעמים התאהבתי ונפגעתי. כמה פעמים לא-להתנשק עם מישהו כאב לי כל-כך. הוא התקרב אליי, "תעצמי עיניים. שזה ייראה טבעי." האמנתי לו, תמיד בסרטים הרומנטיים, נשיקה נדמתה למשהו כל-כך מושלם. העיניים עצומות כדי להעצים את התחושה, מבטלים את חוש הראייה כדי שחוש המישוש יתחזק. נשיקה היא כאילו קסם, היא מסמלת איחוד של רגשות אמתיים, ובזו לא היו כלל רגשות. רק תסריט. התקרבתי אליו. היינו קרובים בצורה שגרמה לי למעט אי נוחות. הרגשתי את חום הגוף שלו. הוא הניח את ידיו על המרפקים שלי, הידיים שלי היו מתוחות כמו כל שאר הגוף – הייתי זקופה ובכוננות; ואז – זה קרה, הוא התקרב אליי, עצם עיניים, עצמתי את עיני גם – והתנשקנו. זו הייתה נשיקה קטנה, רק מגע אחד של השפתיים. הוא הרחיק מעט את ראשו כדי להביט בי. פקחתי עיניים. "זה בסדר, זה שטויות. זה רק משחק." הוא ניסה להרגיע אותי, כל-כך מתחשב. התקרבנו שוב, התנשקו נשיקה ארוכה יותר, עד שהרגשתי נינוחה וטבעית. יצאנו החוצה. המאפרת מרחה לי עוד ליפסטיק – ואיש האביזרים הגיש לי מזוודה ותיק צד. גיורא הסביר לי איך להניח אותם. הרצנו את הקטע פעם אחת – עם הנשיקה, שהייתה קלילה ונעימה – והבמאי החמיא לנו. ניגשנו להחליף בגדים, וכשחזרנו ראיתי את הבחור ההוא עומד ליד הצלם ומתייעץ אתו. מיד חלפה בי צמרמורת עדינה – ואני בטוחה שהסמקתי המון. למזלי, המאפרת מאוד אוהבת מייק-אפ, כך שלא יכלו לראות אותי מסמיקה גם אם כלי הדם שלי היו יוצאים מהעור. חשבתי על-כך שאולי הוא יראה את הנשיקה ויקנא, ויתעניין בי, אבל מיד כשהתחלנו לצלם קרא לו המפיק, והוא הלך. הרגשתי יותר בנוח להצטלם כשהוא לא בוחן אותי. העדפתי שיבחן אותי כשאני אני, ולא רונה. צילמנו את הסצנה בשלמותה. היא באמת הייתה מושלמת. התפקיד הראשון שלי – הנשיקה הראשונה שלי. הכל היה מושלם. הסצנה הבאה שצילמו הייתה סט אחד לידנו, ובה הבחור המושלם מנשק מישהי אחרת – השם של הדמות שלה הוא שיר, ומעולם לא פגשתי אותה. ואז, היא נכנסה להאנגר. בלונדינית מלאה, עיניים ירוקות בוהקות – שאפשר לראות מהחלל, שפתיים דקות ומעוצבות, בגדים מדהימים ונעלי עקב ורודות עם עקב דקיק. "מרינה!" הבחור המושלם, שעמד מאחורי כל הזמן הזה, ניגש לחבק את מרינה. הם בטח זוג, גם בסדרה וגם בחיים. בטח יש להם נשיקות טובות יותר, רגועות יותר. בערתי מקנאה. הודיתי שוב לאדם שהמציא את המייק-אפ. "מצלמים היום את סצנה מספר חמש." דפדפתי בחוברת שלי, ובדיוק אחרי סצנה מספר שלוש, אותה צילמנו עכשיו – מגיעה סצנה בה המושלם – ששמו בסדרה עומרי, מספר לשיר שנפרד מטליה – זו שאתה צילם את סצנת הפרידה המרגשת, ואז הוא מנשק אותה – והיא מרחיקה אותו, מתנצלת, אומרת שלא תוכל לעשות את זה לטליה. לפגוע בה ככה, הרי הן חברות מאוד טובות. ממה שהבנתי, בעוד כמה סצנות רונה – הדמות שלי נהיית החברה הכי טובה של טליה, כי היא מגלה על הנשיקה. אחד-אפס, מרינה, אחד-אפס.