משחק בקוביות

"אמא! אמא!" צעק הילד באושר ורץ אל כיוון אמו שישבה על כיסא עץ קטן ליד שולחן האוכל הגדול ולגמה באיטיות מעט קפה מספל לבן. שיערה בצבע חום מתכתי היה אסוף בצורה מרושלת והיה חסר ברק ועיני השקד שלה נראו עייפות מאוד ושקיות שחורות עמדו מתחתן. השעה הייתה לא מאוחרת במיוחד, שעת הערב המוקדמת והשמש רק עמדה לשקוע והיא נהנתה מכמה דקות בודדות של נחת ושלווה אחרי יום ארוך ומתיש. כל מה שחפצה בו היו רק כמה דקות בדידות אך ברגע שילדה הקטן התקרב לכיוונה בחיוך כל כך מאושר היא לא יכלה שלא לחייך בשמחה. "שלום, קטנצ'יק."
הילד הקטן הביט בה בשמחה. שערו השטני היה פרוע מעט ועיניו השקדיות נצצו באושר שהיא לא ראתה כבר זמן רב. הוא לבש מכנסיים ארוכים וחולצה קצרה בצבע כחול ועל ראשו הונח קסדה צהובה. אמו צחקה והרימה את הילד הקטן. "מה שלומך, חמודי?" היא חיבקה אותו בחזקה והוא צחק צחוק מאושר. "מה עשית היום, דניאל?"
דניאל חשף לעיני אמו חוברת גדולה וצבעונית. היא הייתה עבה יחסית ועל כריכתה היו מגוון תמונות שונות, כותרות צבעוניות בגדלים שונים וטקסטי מידע מגוונים. "קיבלתי מאבא." קולו היה רגוע ומעט רשמי. אמו חיבקה אותו פעם נוספת וצחקה. "מה כתוב כאן, חמוד?" כמובן שהיא ידעה. הוא התיישב במהירות על הרצפה ופתח את החוברת.
תמונה גדולה התפרסה כמעט על כל העמוד אשר הוא פתח. שמיים כחולים נטולי עננים נראו במעלה התמונה. עצים ירוקים עמדו זה מאחורי זה בסדר מושלם בשני טורים בצידי התמונה וביניהם הפריד שטח רחב ידיים ירקרק. אנשים קטנים בעלי חולצות בשלל צבעים הסתובבו להן באזור, מביטים בפסל המרשים והגדול.
בניין עצום, מחודד בקצהו, עשוי ממסבכי מתכת ארוכים בצבע זהוב-מתכתי אשר יוצרים מראה אוורירי ונותנים למבנה יציבות על הקרקע וחולקו לארבע רגליים. המבנה העצום מתחלק במהלך גובהו לשלוש קומות, ככל שהקומות גדלות כך גם המוטות מתקרבים זה לזה עד שמתחברים לאחד. מתחת לקומה הראשונה מתפרס גשר יפהפה העשוי ממסכי מתכת תואמים אשר נותן תמיכה נוספת לכל הבניין העצום. על כל המסכים מפוזרים בקפידה מרשימה מנורות רבות אשר באור היום היו כמעט בלתי נראות.
מתחתי התמונה היה כתוב באותיות מעוגלות, לבנות ומודגשות 'פריז, צרפת'. אי אפשר היה לטעות באותו פסל מפורסם, אך למרות זאת, היא לא יכלה לוותר על הרגע הזה, על הרגע המאושר של בנה. "מה זה, חמודי?"
"מגדל אייפל, אמא!" הוא צעק באושר. עיניו נצצו בשמחה שהיא כל כך שמחה לראות. "אוי, נכון!" היא הניחה יד על מצחה ונדה בראשה. "איך שכחתי-"
"את יודעת שהוא מגיע לגובה של יותר משלוש מאות מטרים?" הוא אמר, אפילו לא שם לב שקטע את דברי אמו. "ושהוא שוקל יותר מעשרת אלפים טון? עשרת אלפים! והוא נקרא על שם מי שבנה אותו, ששם המשפחה שלו היה אייפל." הוא אפילו לא הביט באמו יותר, הוא רק הביט בתמונה בשקידה. זה היה קורה לו לפעמים. הוא היה מתעלם בכל מי שסביבו ורק מדבר. היא לא לקחה את זה ללב, היא הבינה אותו, אבל לפעמים הוא העליב ילדים בלי ששם לב, וזה הטריד אותה. היא לא רצתה שיישאר לבד, ללא חברים.
"דניאל.." היא מלמלה. היא כל כך שנאה לעשות את זה. "מאוחר, חמוד. אתה צריך ללכת לישון. יש לך מחר ג-"
"והנה נקודות התצפית!" הוא צעק בשמחה. היא נאנחה בייאוש ותפסה את החוברת. מיד הוא הביט בה. "אתה צריך ללכת לישון. תוכל לקחת אותה לגן אם תרצה אבל אני אשמור עליה בלילה." היא קמה ממקומה ותפסה בידו של דניאל ושניהם התחילו להתקדם אל עבר חדרו.
היא פתחה את דלת החדר והדליקה את האור. שניהם נכנסו אל תוך חדר קטן, בעל קירות כחולים ורצפה לבנה המכוסה בשטיח כחול בהיר. המיטה אשר הייתה צמודה לקיר הייתה לא קטנה במיוחד ובעלת מצעים לבנים ושמיכה בצבע כחול בהיר שנחה על המיטה וכיסתה כמעט את כולה ושאר השטח שלא כוסה בצבע הכחול הוסתר על ידי כרית לבנה ורכה. ליד המיטה נחה שידה בינונית בצבע חום בהיר בעלת מגירה קטנה אחת שהייתה סגורה. על הרצפה נחו שתי קופסאות פלסטיק גדולות ובהן קוביות עץ בצבעים שונים ולידן עמד ארון גבוה בצבע חום בהיר ובעל ידיות מתכת קטנות. על הקירות הלבנים של החדר היו תלויים תמונות וציורים רבים, חלקם צייר דניאל בעצמו, של גורדי שחקים שונים מכל רחבי העולם.
דניאל נכנס למיטתו וכיסה את עצמו בשמיכה הכחולה. אמו התיישבה על מיטתו ונשקה למצחו. הוא נשכב על צידו כך שגבו מופנה אל הקיר הלבן ויוכל הוא להביט בציורים ובתמונות עד שירדם. ואמו קמה מהמיטה והתקדמה אל הדלת. היא נגעה בעדינות במתג האור הקטן.
"לילה טוב, חמוד." היא אמרה בקול חלש ואוהב וכיבתה את האור.

"שלום." הוא הרים את מבטו במהירות אל עבר הקול המאושר ששמע מעליו. רק לפני דקות מועטות אמו שלחה אותו לגן שבו למד ושיחק. עכשיו היה זמן משחק חופשי, ולכן כהרגלו הוא בילה את הזמן בבניית מבנים שונים מקוביות עץ. הוא ישב על הרצפה הקרה בעלת הגוון הכתמתם וסביבו ערמת קוביות עץ צבעוניות. הוא היה רגיל להיות לבד בזמן הזה, לא פנו אליו הרבה ילדים. למען האמת, הוא בקושי דיבר עם שאר הילדים, רק עם הגננת שקראה לו להצטרף לכל שאר הילדים לאחר שנגמר הזמן החופשי שאותו כה אהב.
הוא נבהל מעט למראה של הילדה שעמדה לידו, מושיטה את ידה לכיוונו ומחייכת. שיערה הגלי בצבע קרמל יפהפה היה קלוע בצמה ארוכה ועיניה בצבע דבש הביטו בו בחביבות. היא לבשה שמלה בצבע כחול בהיר וכפות רגליה הבהירות היו יחפות וחפרו קלות ברצפה בביישנות. "קוראים לי סופי. איך קוראים לך?"
הוא הביט בה במשך שניות מועטות ובחן את הבעת פניה. הוא הביט על חיוכה ועל ידיה המשולבות זו בזו, הוא הביט על שיערה, שבקצוותיו שערות קפצו להן ונראו מבולגנות מעט. העיניים בצבע הדבש שלה הביטו בו ונצצו מעט.
מה היא רוצה ממנו בכלל?
במהירות הוא החזיר את מבטו אל עבר ערמת הקוביות. היא נראתה מופתעת מאוד, אף אחד בכל חייה לא התייחס אליה בצורה כזאת. היא גירדה בערפה וחייכה במבוכה קלה. הוא לא הביט בה ולקח קוביית עץ אדומה. "אני דניאל." הוא הניח את הקובייה האדומה מעל קובייה כחולה אחרת. סופי חייכה אליו והתיישבה לידו. "אתה חדש פה?"
"לא." הוא ענה ברוגע והמשיך במלאכתו. הפעם הוא לקח קובייה בצבע ירוק והניח אותה על הקובייה האדומה ויצר מגדל של שלוש קוביות צבעוניות. "אז איך אף פעם לא דיברתי אתך?" סופי המשיכה לשאול.
"לא יודע." הוא ענה בפשטות והרים את כתפיו. הוא לקח קובייה ירוקה והניח אותה ליד הקובייה הכחולה שהחזיקה את המגדל שיצר. סופי גיחכה והרימה את כתפיה. "אפשר להצטרף?"
דניאל לא ענה לה. הוא לקח קובייה בצבע חום בהיר והניח אותה ליד הקובייה הירוקה. סופי קיבלה את השתיקה כאישור.
היא הרימה קובייה צהובה והניחה אותה ליד הקובייה החומה שדניאל הניח לפני שניות אחדות. הוא הביט בה בחוסר הבנה. מה היא עושה? אך היא המשיכה במלאכתה. היא לקחה קובייה בצבע אדום כהה והניחה על המגדל שהוא יצר במעט רשלנות. הוא ראה שהקובייה עומדת ליפול ומיהר לסדר אותה. "למה עשית את זה?"
"עשיתי מה?" היא שאלה בחוסר הבנה ולקחה קובייה אדומה אחרת.
רגע! לא שמים שתי קוביות אדומות אחת אחרי השנייה!
"מה את עושה?" הוא שאל במעט לחץ. היא הביטה בו בחוסר הבנה וייבבה. "עושה מה?" היא הניפה את ידיה לצדדים בזמן שדיברה ופגעה במגדל. כל הקוביות נפלו ממקומן וכל המגדל נהרס לחלוטין.
דניאל הביט במגדל ההרוס וזחל לכיוונו כמה שיותר מהר. "את הרסת את זה! הכל באשמתך!" הוא הניח את ידיו על אוזניו ועצם את עיניו בחזקה. סופי כמעט בכתה.
"א-אני מצטערת!" היא ייבבה. היא הניחה יד על כתפו של דניאל והוא רעד ומלמל מילים לא מובנות. "אני אסדר הכל-"
"לא! אני לא רוצה!" הוא צעק. היא התחילה להתייפח ודמעות זלגו במורד לחייה. היא קמה משם ורצה כמה שיותר רחוק, ממשיכה לבכות.
דניאל מחה את דמעותיו המעטות והתחיל לסדר את המגדל מחדש.