עומרי ומורן- פרק 16: הדילמה

הוא התקרב אלי והניח ידו השמאלית על פני כשכל אצבעותיו נוגעות לי בעורף ורק האגודל שלו מונח לפני האוזן שלי.
האם ייתכן כי טעיתי? האם הוא מתכוון לעשות את זה?

ו…… לצערי שוב טעיתי. חלום שלי שהוא ינשק אותי כבר- אבל לא, הוא לא עשה זאת. הוא רק קירב גופו אלי ונשק לי נשיקה שארכה כחמש שניות בדיוק על הלחי. לא שזה כלום מבחינתי, כן?! בכל זאת ליבי צרח מרוב אושר. לא רציתי להשתמש במשפט הזה קודם לכן כי האמת שהוא נורא קיטשי בעיניי אבל אני יכולה להבטיח כי לראשונה בחיי אני חווה ״פרפרים בבטן״, סתם ככה מנשיקה פשוטה על הלחי. מה קורה לי? מה יש בו שגורם לי לכל הרגשות והריגושים הללו?

״אני באמת רואה את עצמי מתרגלת לזה״ לחשתי בביישנות.
״אני אגיד לך את האמת… אני יותר מאשמח להפוך את זה ליותר מסתם הרגל״ הוא אמר וחיוך על פניו. ״אני יודע, אני קצת נוחת עליך פה… כי בכל זאת אנחנו בקושי מכירים. ובכל זאת, לפעמים כשאתה מרגיש, אתה פשוט מרגיש״.
״עומרי״ אמרתי נכנסת אל דבריו.
״רגע. תתני לי לסיים. אני יודע שאני בטח מלחיץ אותך, אני יודע שגם יש לך עדיין עניינים לא פתורים עם החבר הזה שלך״.
״אנחנו כבר לא חברים״ מיהרתי לציין ושוב קטעתי אותו.
״בסדר, לי זה לא כזה משנה. בכל זאת יש פה עוד בנאדם שהעניינים איתו עדיין לא פתורים ואני אישית לא מתכוון להיכנס פה לשום משולש״.
״איזה משולש בראש שלך, תגיד לי על מה אתה מדבר? לאן תלך?״ אמרתי מגחכת.
״לא יודע מורן, אני מדבר בכללי. אני רוצה להיכנס איתך לקשר מסויים אבל מצד שני אני רוצה שתביני שבמקרה והקשר הזה קורה, הוא לא יכול להיות מעורב״.
״עומרי, הוא לא מעורב. אני והוא חתכנו מזמן״.
״אוקיי״. הוא מביט בי שותק למשך כמה שניות ואז אמר ״אני מת לנקוט צעדים… אין אמרתי לך העיניים האלה שלך הורגות אותי. אבל אני עוצר את עצמי… אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלנשק אותך עכשיו, אבל אני נמנע. אני לא רוצה שזה יקרה כל כך מהר ולעשות איתך טעויות שכבר עשיתי בעבר״.

די. באמת שאני מתקשה להבין למה בורא עולם מתעלל בי ככה. מה אני לא אדם מספיק טוב?
שלא תבינו לא נכון, כן?! אני דווקא נורא שמחה שהוא קודם כל התוודה על כך שאכן כן יש לו עניין כלשהו בי. הוא אומנם אמר זאת בעקיפין אבל זה מה שישתמע, לפחות בעיניי וגם אם זו לא הייתה כוונתו הוא אכל אותה בקטע הזה. אבל אני חייבת להודות שמצד שני מפריע לי שהוא כך מאופק כי האמת היא שאני לא רוצה לקחת את הקשר הזה לאט. לפחות לא כשאני מרגישה את כל הרגשות האלה על ההתחלה. ואז מה אם זאת הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים רק אני והוא במטרה להכיר האחד את השניה. נמאס לי לשחק משחקים, אני רוצה אותו קרוב אלי, אני רוצה את שפתייו על שפתיי, רוצה חיבוק אוהב תוך כדי, רוצה להרגיש אותו, לנשום אותו מקרוב ולהתמכר לריח שלו. רק חבל שבקטע הזה אני לא אמיצה מספיק, כי אני באמת לא יודעת איך הוא יקבל את זה.
טוב זהו, החלטתי. אני פשוט אחכה בסבלנות ואקווה שזה לא יגיע מאוחר מידי.

״אין לך מושג כמה אני שמחה לשמוע את זה״ אמרתי מחייכת.
״אני שמח״.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי חזק. לא סתם חיבוק, חיבוק אשר ארך כמה שניות. חיבוק אוהב וחם. אין אני מכורה, אני לא יכולה איתו יותר. הלב שלי כמו פצצה מתקתקת כשאני איתו, עוד רגע והוא מתפוצץ.
הוא מתנתק ממדי באיטיות ובעדינות….
״לילה טוב מורן״ הוא אומר והלך אחורה אל רכבו כשפניו כלפי ואני עומדת סמוקה למולו וחיוך מטופש על פניי.
״לילה טוב״ פתאום נזכרתי לומר. נופפתי לשלום ונכנסתי הביתה.

נכנסתי בשער הכניסה לבית. מתקדמת אל כיוון הדלת, עולה מדרגה אחת ומתיישבת על השלישית. חושבת רגע על כל שניה שחלפה לה הערב, על כל צחוק או סתם חיוך שעלה על פניי כשהייתי איתו. משחזרת לי מילים שאמר ולא מפסיקה להתרגש. הייתי צריכה רגע לעקל הכל… מה זה באמת אמיתי? הוא באמת קיים? התחלתי לתהות עם עצמי כמו איזה מפגרת.
פתאום נזכרתי שלא עניתי לשובל להודעה שהיא שלחה לי, אז השבתי לה ״סורי חיים, הייתי עם עומרי ולא יכולתי לענות. תדברי איתי מחר״.
בשניה שלחצתי ׳שלח׳ התקבלה הודעה משניר. הוא כתב בה ״מה את ערה בשעה כזאת״. ׳מה נראה לו? למה לעזאזל הוא חי בסרט שהוא אבא שלי?׳ ישר חשבתי לעצמי בראש. לא הגבתי לו, התעלמתי כאילו לא רואה את ההודעה.
״תפסיקי להתעלם ממני״ הוא שלח ״במיוחד לא במצב כזה שאני צריך אותך יותר מכל דבר אחר בעולם״. התלבטתי כמה שניות אם לענות לו או לא אך פתאום קיבלתי שיחה משובל.

״אה צ׳וצ׳?״.
״תגידי מה את סתומה?״ היא אמרה בטון כועס.
״מה למה, מה קרה?״ שאלתי לא מבינה.
״למה את לא עונה לי? ועוד הכי אמיץ שלך… אני שולחת לך הודעה אני רואה שאת מחוברת ואת מסננת אותי. מה נראה לך י׳אידיוטית״ היא אמרה במהירות.
״נו כי החמור הזה לא נתן לי״ אמרתי צוחקת.
״איזה חמור? מה היית עם שניר?״ קולה נשמע מופתע.
״לא, מה הקשר? מה יש לך מה לא ראית את ההודעה שלי״ שאלתי לא מבינה.
״לא. כאילו כן, ראיתי ששלחת לי הודעה אבל ישר חייגתי… חשבתי אולי הוא בא אליך או משהו…״.
״למה נראה לך, אחרי איך שיצאתי עליו אתמול״ אמרתי צוחקת וקטעתי אותה.
״נו אז מה… חשבתי הוא יבוא אליך בוכה בגלל מה שקרה״.
״זהו כפרה אין שניר יותר בחיים שלי״.
״יא מסכן, איך כואב לי עליו״ היא אמרה בטון עצוב ומרחם.
״תגידי לי מה נדפק לך המוח? שימות הכלב, את חושבת איכפת לי?! כאילו כן, איכפת לי, אבל בזעת״.
״אימאלה מורן, נראה לי את בכלל לא יודעת״.
״מה שהוא אפס?״ אמרתי צוחקת.
״לא אני בהלם. תגידי מה את לא מחוברת לפייס? את לא רואה מה הולך לו על הקיר?״ היא הרימה טיפה את קולה ונשמעה רצינית.
״לא, מה יש לך מחקתי את הפייסבוק. נו מה יש״ שאלתי סקרנית ודורשת תשובה.
״אבא שלו עבר תאונה לפני כמה שעות, הוא בסרוקה. לפי מה שהבנתי הוא במצב קשה״.
״נו באמת״ תקפתי אותה מיד.
״ברבנים, בקדוש ברוך, אם אני משקרת שאביאור יסגור 10 שבתות רצוף. נו מה את דפוקה ב-ת׳ מה יש לי לחרטט אותך״.
״אימא שובי אני כולי רועדת״. אמרתי מתבוננת בידיי המתנדנדות מצד אל צד.
״אני הייתי בשוק. ישר התקשרי אליו אבל הוא לא ענה לי.. אז לא יודעת, חשבתי הוא איתך״.
״לא, איזה… הייתי עם עומרי״.
״בטח לא תהיי מעודכנת. מה ותגידי הוא לא התקשר, שלח לך הודעה, משהו?״
״הוא שלח לי הודעה שניה לפני שהתקשרת אלי… הוא כנראה ראה שאני מחוברת בוואטסאפ אז הוא כתב לי ׳מה את עושה ערה׳ לא עניתי לו, ואז הוא שלח לי ׳תפסיקי להתעלם ממני לא כשאני צריך אותך יותר מכל דבר עכשיו׳ משהו כזה. ולא הבנתי מה הוא רוצה ואז גם בדיוק התקשרת אז לא עניתי לו״.
״יא מורי תתקשרי אליו״.
״ואני אגיד לו מה?״.
״ששמעת מה קרה ושאת רוצה לדעת איך הוא. אל תשכחי שזה לא מישהו שאת מכירה מאתמול, זה שניר״.
״לא את צודקת, אני גם חושבת שאני צריכה לדבר איתו״.
״ברור״ היא אמרה נכנסת אל דבריי.
״טוב יאללה חיים שלי, אני יש לי משמרת בוקר על הראש. תדברי איתו, תעדכני אותי מחר״.
״כן ברור״.
״יאללה דם שלי, לילה טוב״
״לילה טוב צ׳וצ׳״ אמרתי וניתקתי לה.

עדיין יושבת על המדרגות בכניסה לבית. ההלם שיתק אותי. הייתי מנותקת, לא הרגשתי את הגוף, בקושי הצלחתי לנשום… נעתקה נשמתי כמו שאומרים. רגשות אמביוולנטיים הציפו את כולי. מצד אחד הכעס שלי עליו ומצד שני החמלה והכאב שרכשתי כלפיו כששובל סיפרה לי את ההתרחש.
מסכן אבא שלו. אדם כל כך בריא. בן כמה הוא בערך חמישים? איזה כאב לב אלוהים.
לא רוצה לתאר לעצמי איזה שבור שניר והמשפחה כולה. לא בטוחה עד כמה זה צבוע פתאום לענות להודעה שלו רק בגלל שקרה מה שקרה. נכון נורא רשע מצידי להתעלם, אך בכל זאת, מרגיש לי קצת צבוע לדבר איתו פתאום רק בגלל מה שקרה לאבא שלו. למרות שבתוך תוכי אני יודעת שאם לא אעשה זאת, אם לא אשאל לשלומו אני אצטער על כך. בכל זאת הוא לא אדם זר לי. עד לפני כמה חודשים הוא היה הגבר שלי. אדם שהייתי מוכנה לעשות בשבילו הכל. אדם שגם אם הזוגיות שלנו לא באמת הייתה שווה משהו, היה שם תמיד בשבילי.
אז אולי בכל זאת אענה לו ואבדוק מה שלומו?