'במגע שלך יש אמונה' פרק שישי, בקשה תקראו!

נקודת המבט של אליאב:

התעוררתי מצלצול הדפיקות על הדלת ,רגע, היום יום שישי, מה שאומר אין לימודים, מה שאומר, צריך ללכת הביתה. משהו שאין לי.
פתחתי את הדלת ובפתחו עמדה שביט, בת הדודה שלי, פתחתי לה את הדלת עוד קצת וסימנתי לה להכנס, נכנסתי למקלחת וציחצחתי את שיני, ניגבתי את פני והתיישבתי לידה. ״מה קורה?״ שאלתי, היא התעלמה ושאלה ישירות ״אתה בא אלי לשבת?״ ״לא,אני ישאר כאן,תהני בשבת״ לאחר שיכנועים רבים מצידה וסירובים נבגדים מצידי היא יצאה מבואסת מהחדר בברכת שבת שלום קטנה.

————–
״יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכול צבאם….״ ברכתי לארבעת התלמידים כולל אני שנחכו בשולחן כרגיל אני,רז, ועוד שנים שאין לי מושג מה שמם.
לאחר הארוחה שהכינה קלרה ודיבורים מצד כול אחד פינינו ושטפנו כלים והתקדמנו לחדרים בדרך לחדרי ראיתי מישהי יושבת על הספסל היא היתה מוכרת וכאשר היא סובבה את ראשה אלי הבנתי למה, היא פעם ניסתה להתיידד איתי,מיכל אם אני לא טועה,היא הייתה יפה בלי ספר היו לה קימורי פנים מדויקים ועניים גדולות ותכולות מאותו היום שהתעלמתי ממני היא לא פנתה אלי, העניים שלה היו שטופות דמעות התלבטתי מה לעשות האם לשבת לידה ולפתוח בשיחה או להמשיך ולהתקדם כאילו לא שמתי לב, בסופו של דבר התיישבתי לידה בהתחלה לא דיברנו ואז היא משכה באפה ואמרה, ״למה אתה כאן?״ היא שאלה, ״כאן איפה?כאן בפנמייה או כאן לידך?״ שאלתי, ״גם וגם״ היא ענתה.
״כאן בפנמיה כי אין לי בית לחזור אליו אז נשארתי כאן לשבת, כאן לידך בגלל שאני לא ישאיר ילדה בוכה לבד״ עניתי והבטתי בה, הדמעות שלה לא הפסיקו לצאת. ״מה איתך?״ המשכתי
מצאנו את עצמנו בשיחה של כמעט שעתים היא סיפרה לי שאחיה מור עזב את הבית ועכשיו ההורים שלה לא מפסיקים לריב אז היא העדיפה להישאר כאן לשבת, אני סיפרתי לה על ההורים שלי ועל האחות שאין לי מושג איפה היא נמצאת ״אז למה אתה לא מנסה לחפש אותה?״ היא שאלה, וחשבתי באמת למה אני לא מנסה לחפש אותה.הירהרתי בזה מעט בדרכי חזרה לחדר, ועוד דבר שהירהרתי עליו למה עד היום לא ניסיתי להתיידד עם אותה מיכל מעבר ליופי החיצוני הילדה מעניינת, טוב כנראה שעכשיו אנחנו ידידים.

—————

נקודת המבט של נאור:

עוד שבת זוועתית של ישיבה ממושכת מול הטלוויזיה, שינה ואכילה.
נכנסתי לחדרי הגדול השעה הייתה ארבע וחצי מה שאומר ששבת יוצאת עוד רבע שעה שמתי במזוודה חולצות וגינסים לשבוע ארגנתי את מה שאני צריך, למרות שרוב הדברים היו כבר בפנמיה.
לאחר כארבעים דקות כבר ישבתי באוטובוס שלוקח לפנמיה והיהרתי על כול מיני דברים הדבר המרכזי שעליו הרהרתי במילה אחת: עמית.
הילדה כל כך מעניינת ואיך שהיא לא התביישה לספר על זה שאמא שלה נפטרה ועל אחותה ירדן שהיא סוג של זונה, ומעבר לכול זה היא הייתה יפה. היופי העדין הזה שאין בו שום דבר מיוחד חוץ מהעדינות שלו העניים החומות שלה, והשיער החום שהגיעה עד אמצע גבה, היא הילדה היחידה שאחרי הרבה זמן הצלחתי למצוא איתה מכנה משותף.

תגיבו בקשה כבר אין קוראות :(
אוהבת ❤️