אנשים שבורים

עלינו במדרגות. " את מוכנה להגיד לי לאן הולכים?" שאלתי אותה.
"הפתעה לא מגלים"התגרתה בי. כשהגענו לקומה העליונה היא פרצה את המנעול. באמת פרצה את המנעול. יש לי הרגשה שאני אף פעם לא אדע עליה הכל. "תכנס לפני יש לי משהו להביא לך" הרבה זמן לא קיבלתי מתנות." יום הולדת שמח דני" היא חייכה. היה לה חיוך שיכול להאיר את הימים הכי חשוכים. היא הביאה קופסא בגודל בינוני עטופה בנייר עטיפה לבן עם סרט אדום קשור למעלה. "תודה אש ". ואז עצרתי, " אני חייב לשאול אני מכיר אותך כל כך הרבה זמן ואני עדיין לא בטוח, למה אש? אני יודע שזה רק כינוי אבל חייב להיות מאחורי זה סיפור" היא חייכה חיוך מבוייש. אף פעם לא ראיתי אותה נבוכה. "אש * -כי כבר נכוותי בעבר ,ותפסיק להעביר נושא !תפתח כבר את המתנה !". פתחתי. זה היה סט של 100 צלחות לבנות. "אממ תודה?"
היא צחקה. "הרשה לי להזכיר לך את שיחתינו אתמול "הפרצוף שלה הפך לרציני. "לא צריך אני זוכר" ובאמת זכרתי. היא שאלה איך ההורים שלי מתו איך הגעתי לבית היתומים "חסד " שבאלבמה. סיפרתי לה שההורים שלי מתו בתאונת דרכים. הייתי איתם יש לי צלקת ארוכה על עורק הצוור שמזכירה לי את זה כל יום מחדש. אחרי מה שקרה לא דיברתי חודש. לא התחשק לי לבטא מילים פשוט. יום אחד התחרפנתי לגמרי, תקפתי שוטר ניסיתי לגנוב את האקדח שלו. רציתי להיתאבד, רציתי שהסבל יפסיק, הכל כל כך כאב, כל הזמן, רק רציתי לישון ולא לקום יותר.בסופו של דבר השוטר מצא אותי מתחבא בשירותים, לא יכולתי לעשות את זה, במשפט קבעו שבהתאם להתנהגות הבילתי אחראית של דוד בן הוא "משוחרר" מתפקיד האופוטרופוס שלי, השופטת הציעה להעביר אותי לבית היתומים, ואני – מה אכפת לי,משכתי בכתפיי והלכתי עם השוטרים.השקתי שיניים במשך כל הסיפור, כשסיימתי היא אמרה ברגע נדיר של חוסר ציניות "מסכן שכמוך עברת הרבה נכון?" הרגשתי כמו גור כלבים. "אני לא מסכן ,יש דברים יותר גרועים בעולם הזה סרטן, עוני, עבדות ,עינויים ,סמים. אני בר מזל" היא הסתכלה עלי במבט עצוב.
"מעולה" אמרה, היא פתחה את הקופסא והחזיקה צלחת אחת בידה. "אני קוראת לזה תרפיית צלחות" היא זרקה את הצלחת שהתנפצה על הרצפה. "מה לעזא-"
"זה בשביל סרטן" התנפצה עוד אחת.
וזה בשביל עוני" זריקה "ולעבדות ועינויים ולסמים" שלוש צלחות שבורות לרסיסים היו כעת מנופצות. "עכשיו תורך" אמרה. לא חשבתי פעמיים, וזרקתי צלחת היא התנפצה בקול, הרגשתי כמו ילד שובב, זרקתי עוד אחת ועוד אחת, גם אש היצטרפה זרקנו צלחות צעקנו וצחקנו הרגשתי… משוחרר.הצלחות נגמרו בסופו של דבר ושנינו הצנשפנו וריחפנו על שאריות הצחוק. ואז מבט עצוב פעש את פניה, היא ניגשה אלי ותפסה את פני בשתיי ידיה.
"אתה מבין דני,אני ואתה, אנחנו אנשים שבורים, ותמיד נהיי,לא משנה כמה דבק תשים יהיה שם, חריץ של עבר יבצבץ החוצה, וזה בסדר כי אף צלחת לא נראת כמו הצלחת השבורה שלך, אתה מיוחד, אז מה אם אתה קצת שבור? אתה גם קצת שתקן וקצת ביישן וקצת מצחיק וקצת ציני ולפעמים יש לך התקפים מוזרים של כעס" היא חייכה. " אבל הקצת הזה הוא בדיוק הכמות שצריך" עכשיו הגיע תורי לחייך " או… שזה פשוט הקצת שמספק אותי" היא הסתכלה עלי בעיניים הגדולות שלה, מרחוק הן נראו חומות, אבל מי שהסתכל ממש רקוב היה רואה שיש לה חום מסביב לאישון וירוק משגע מסביבו, הריסים שלה היו כל כך ארוכים ויפים שזה כמו מניפה, אנחנו מכירים כבר כמעט שנה אבל עד עכשיו לא שמתי לב לזה, לא שמתי לב לכמה שאני מתגעגע אליה כשהיא לא לידי, או כמה שאני מעריץ אותה, על זה שאני חושב עליה לפני שאני הולך לישון, או על זה שאנחנו יכולים להעביר שעות בלי לדבר על כלום, לא שמתי לב כמה שהריח שלה נעים, או לזה שהיא הייתה שם בשבילי אפילו כשהדפתי אותה, היא הייתה יותר מחברה, אני אוהב אותה, אני כל כך אוהב אותה שאני בחיים לא רוצה שהיא תפסיק לחייך. "אני אוהב אותך אש" נצנוץ קטן עבר על לחייה ושיקף את אור הירח. " הי הי, למה את בוכה? חשבתי שזה דבר טוב לא?" כל כך לא רציתי להרוס את זה עכשיו. "זה הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי דני, פשוט… אני כל כך שמחה שאמרת את זה" היא התייפחה. ניגבתי את הדימעה שלה בידי, " אני שמח כשאת שמחה" צחקקתי. היא הצטרפה וזה הפך להיות חצי בכי חצי צחוק.
אתם מכירים את הרגע הזה שאתם עומדים בים בשקיעה או על גבעה גבוה ואתם מרגישים שאתם מתפוצצים מרוב אושר? שאתם יודעים שבדבר החייב להעשות כרגע הוא לרוץ עד למטה ולהתגלגל על הדשא, או לרוץ למים הכי מהר והכי רחוק עד שהגלים יכניעו אותך? רק בשביל שהרגע הזה ישאר חקוק לנצח? אז עכשיו הרגשתי שהדבר שצריך לעשות כדי שהרגע הזה ישאר חקוק לנצח זה לנשק אותה
ואולי לא נשאר ביחד לנצח, ואולי נפרד בעוד יומיים ואני אשנא אותה עד עמקי נשמתי אבל הרגע הזה ישאר חקוק בתור רגע של אושר.
היא הייתה חמימה,היה לה טעם של זריחה ושל שמיים, ושל טבע ושל אוויר הרים ושל כל מה שטוב בעולם הזה. שנינו חייכנו והלכנו לעבר הדלת יד ביד, היא מצאה צלחת שנשברה לשני חצאים שווים ולקחה אותה. "רוצה את ימין או את שמאל?" היא שאלה. "לקחתי את שמאל. וגם עכשיו בלילה לפני שאני הולך לישון אני חושב עליה ומסתכל על החצי שלי של הצלחת. כולנו שבורים. אבל כל עוד אתה לא נופל על פינה חדה ונחתך,זה בסדר מבחינתי.