מגששת באפלה

פרק 1.

במגע הראשוני זה נראה לה מחוספס וקטן.
היא לקחה את החפץ קרוב יותר לחיקה והמשיכה למשש אותו בלהיטות.
כזאת מרי,ילדה נחושה וסקרנית שלעולם לא תוותר על אתגר.
ילדה זהובת שיער עם עיניים חומות ובוהקות מהתרגשות כשהיא נעולה במטרה.
במבט מהצד ניתן לראות את הריכוז הרב שזיהוי החפץ דורש ממנה- גבותיה מכווצות בריכוז,מה שמעניק לפניה מראה זעוף מעט, השפה התחתונה שלה בין שיניה בעוד שהידיים שלה מגששות בנמרצות את החפץ שהיא מחזיקה ומנסות לפענח אותו.
"אם את לא מצליחה לזהות אותו זה בסדר, את יודעת שאני פשוט יכולה להגיד לך" ג'סיקה אמרה בחיוך בעודה מביטה בפני חברתה הרציניות.
מרי הזעיפה פנים ועיניה הצטמצמו מכווצת את גבותיה אף יותר,ההערה של ג'סיקה העליבה אותה, הבינה חברתה.
"ומה הכיף בכך בדיוק? אם חוש אחד שלך פגום זה רק ניראה לי צודק ששאר החושים האחרים שלך יחפו על כך,תראי בכך ניסיון שמטרתו לאושש את ההשערה" היא חייכה כעת,יותר לעצמה מאשר לחברתה, נראה כי הדברים עודדו אותה במקצת.
"מי אם לא מרי המדענית העקשנית" אמרה ג'סיקה בדרמטיות והתיישבה בכיסא לצידה.

מרי היא נערה עיוורת.
הכול קרה לפני שלוש שנים כשהיא הייתה רק בת 14, באותה תקופה בה מרי הייתה לא יותר מילדה קטנה ושובבה שדאגות החיים לא נגעו לה. נדמה כי דבר פרט לבובות המפוארות ,שהוריה היו קונים לה, לא עניין אותה דבר בעולם. ילדה קטנה ומפונקת שמקבלת כל מה שהיא אי פעם הייתה רוצה בהנפת יד פשוטה והרי הוריה לעולם לא ידעו לסרב לה.
הוריה היו עמידים, משפחתה לא הייתה עשירה מאוד אבל היא הייתה מספיק עשירה כדי לספק את כל רצונותיה כילדה. ואם זה לא הוכחה מספיקה, מבט אחד בביתה יוכיח טענה זו- בית בעל 4 קומות בשכונה עשירה במנהטן. אולי אפילו הייתם קוראים לו ארמון אם הייתם רואים אותו לראשונה-שערי הענק שלו בכניסה,הגינה המקושטת בכניסה ומכוניות הפאר בחנייה.
אבל ילדה כמו מרי יודעת יותר טוב מי זה,כל חברותיה הן ממשפחות עמידות והעושר שלהם רב בהרבה משלה.
אמה של מרי היא רופאה שעובדת במעבדות מחקר לפיתוח תרופות, בעוד שאביה הוא עורך דין מכובד שעבד קשה על מנת לטפח את שמו כיום.
היא אומנם מרגישה בחסרונם של הוריה לעיתים קרובות גם היום,במצבה הנוכחי, אך מה שפעם מילא את החלל הריק שנפער מהיעדרותם הממושכת על ידי בובות יוקרתיות, כיום הוחלף בכעס ותחושת נטישה.
מצחיק כיצד החיים מוצאים דרכים לפתוח לך את העיניים בדרכים אכזריות.

מה שגרם לה לפתוח את עיניה לראשונה ,ואילצו את הילדה המפונקת להתבגר, הייתה התאונה של אוגוסט 2011.
אותו קיץ שרר חום כבד בניו יורק,אחד הקיצים החמים שהעיר זכתה לחוות מימיה.
נדמה היה כי כל האוויר הצח מסביב נשאב והותיר אחריו אויר חם ועומד שכל נשימה שלו פנימה פילחה את הריאות שלך לשניים. השמש קפחה בקפדנות על כל יצור חיי שהיה נתון לחסדיה, ונראה היה כי אפילו הצל ברח לו מהחום ונתן לשמש לתפוס את מקומו מאחר וכל ניסיון למצוא פינה מוצלת אחת באותה תקופה היה לשווא.
רוח שנשבה הייתה מותרה שעוברי האורח לא זכו לה בתקופת הקיץ בשנה זו ונדמה היה כי אפילו הבתים מסביב כמעט ולא נמסו להם מהחום הכבד.
מרי באותה תקופה הייתה ילדה שובבה ומלאת אנרגיה שגם החום הכבד לא מנע ממנה לצאת להרפתקאותיה היום יומיות.
זה היה בצהרי היום כשמרי יצאה מביתה לכיוון ביתה של אחת מחברותיה הקרובות נטלי.
שיטוט של ילדים קטנים ללא פיקוח הוריהם היה נפוץ בשכונת הפאר במנהטן מאחר ורק משפחות עמידות חיו בה- משפחות טובות עם ערכים ומוסר. ההורים בשכונה היו מגובשים לקהילה קטנה וזה הוסיף לתחושת הביטחון של ההורים והילדים כאחד שידעו שבשכונתם הם בטוחים.
באותו היום מרי לבשה שמלת קטיפה אדומה,את נעלי הבובה האדומות שלה ואספה את שיערה לשתי צמות שהגיעו לה עד הגב התחתון עם הגומיות אדומות האהובות עליה.
תיק ההלו קיטי האהוב שלה על גבה והיא מהדקת אותו בבטחה כשעולה על האופניים שלה בדרכה לנטלי. מבחינת מיקום ביתה של נטלי אינו רחוק- היא חיה שלושה רחובות ממרי,בבניין האחרון ברחוב. הליכה של כרבע שעה ובאופניים כחמש דקות לכל היותר.
על מנת להגיע לביתה של נטלי במהירות וללא עיקופים מיותרים על מרי לפנות בסוף הרחוב שלה שמאלה, בפארק "רדוף הרוחות" כפי שכינו אותו, משם עליה להמשיך ישר בשדרה הראשית ואחרי שני רחובות לפנות לרחוב של נטלי ולנסוע עד סופו.
באותו היום לא היה שום דבר יוצא דופן שהעיד על הבאות,נראה כי אותו היום לא יכל להיות יותר משעמם ורגיל מכל יום אחר- אותו חום כבד,אותה תנועת המכוניות האיטית המאפיינת את צהרי היום וכמעט אף נפש חיה למעט מספר ילדים הרפתקנים כמוה.
מרי כבר פנתה שמאלה בשדרה הראשית והיה עליה להמשיך מעט מטרים קדימה כדי להגיע למעבר חצייה היחיד שנאלצה לחצות על מנת להגיע לנטלי.
בדרך כלל מרי הייתה ילדה זהירה מאוד,תמיד נהגה לעצור במעבר החצייה ולהביט ימינה ושמאלה לפני שחצתה, אולם היום נראה כי הזמן דחק בה להגיע לנטלי במהירות.
היא לא זכרה מה הייתה הסיבה המדויקת שבגללה כל כך השתוקקה להגיע לחברתה באותו היום אבל כשהיא הגיעה למעבר החצייה היא לא טרחה להביט לצדדים והמשיכה את נסיעתה ללא מעצורים מיותרים.
כשהאופניים שלה החלו לחצות את המעבר החצייה היא שמעה לפתע צפירה מצידה השמאלי שגרם לה לסובב את ראשה בבהלה. נראה כי הצליל הפתאומי העיר את חושיה והנורות האדומות נדלקו.
מרי ניסתה בכל כוחה להפנות את האופנים ימינה,הרחק ככל האפשר מהמכונית המתקרבת, אך לשווא. דבר לא היה מונע את ההתנגשות של המכונית בצידה השמאלי של מרי. הפגיעה הייתה עצומה, במכה אחת היא עפה מאופניה לכביש של השדרה הראשית ללא כל יכולת לבלום את הפגיעה. היא עפה מספר מטרים באוויר,תוך כדי איבוד ההכרה ונחתה על הכביש של השדרה הראשית.
הדבר הבא שהיא זוכרת זה את חושך מוחלט שמלווה בבלבול וטשטוש חושים.
אומנם בהתחלה היא חשבה כי היא חולמת, אך עד מהרה הבינה שאבדה את היכולת לראות כשהבשורה המרה נחתה עליה.
אין יום בחייה שהיא אינה מתחרטת עליו יותר מיום זה, הידיעה שמטעות כל כך קטנה היא חוותה אבדה כה גדולה מנקרת בה כל דקה מחייה.
מאז אותו היום מרי הקטנה והתמימה לא חזרה לעולם.