רכוש צה״ל- פרק 1.

״לקבלת המפקד המסדר יימתח להקשב, 2,3..״ צעק אחד החיילים, מגוייס היום כמונו וכבר הכתירו אותו לתואר ׳חניך תורן׳ שהבנתי שהוא לא נחשק במיוחד.
״הקשב!״ צעקו כל המגויסים החדשים ביחד ונמתחו לדום, ידיים בצידי הגוף, כפות ידיים מאוגרפות ורגליים צמודות, זה מה שלימדו אותנו בחמש דקות הראשונות שלנו פה.
״משוחררים.״ ענה המפקד וכולם עברו לנוח, ידיים באחורי הגוף ורגלים פשוקות במרווח של 30 סנטימטרים. גם את זה לימדו אותנו. ״פלוגה ג׳ היקרה שלי. נעים מאוד אני רון, אני המ״פ שלכם, מפקד פלוגה למי שצריך תרגום. למרות שאתם לא צריכים לדעת איך קוראים לי, בשבילכם אני המפקד.״ אמר בקול גבוה, מראה לנו בבירור מי ה׳בוס׳ כאן ומי קובע את הכללים.
״הרגשת רוח? מישהו עף על עצמו..״ לחשתי ליקיר שעמד לידי, יקיר גבוה מאוד ושחום, שיערו מגולח כיאה לחייל בצה״ל. הוא נראה רגיל כזה לא משהו מיוחד. הוא גיחך.
״כן, משהו להגיד לי?״ פנה אלינו המפקד, יקיר נהיה אדום ואני החלטתי להשתעשע קצת, אני אוהבת למתוח גבולות, לראות עד איפה מגיע קצה גבול היכולת של בן אדם.
״אמרתי שאתה עף על עצמך.״ אמרתי בקלילות ונשימת כולם נעצרה לרגע ונראה שהמפקד שאף את כל האוויר לעצמו. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, הבנתי כבר שלא היה רגיל שמישהו, אחד החיילים שלא מדבר אליו ככה.
״קחי צעד קדימה.״ ביקש ממני ועשיתי כדבריו. ״אתם רואים חיילים שלי, ככה מקבלים שבת.״ הוא אמר בקלילות וראיתי שגם הוא החליט להשתעשע. ״תחזרי לשורה בשקט, ואם יש לך הערות את מוזמנת למב״ס.״ אמר נינוח וראה את המבטים של כולם. ״מב״ס- מפקד בסיס.״ הוא אמר, ״צעירים…..״ הוא הוסיף למלמל לעצמו.
״בן זונה!״ פניתי שוב ליקיר שגם הפעם גיחך.
״בן זונה ששולח אותך לנקות את המטבח עד שיחליט אחרת.״ פנה אליי והצביע לעבר המטבח.
״זה רק מחזק את מה שאמרתי….״ מילמלתי לעצמי והתחלתי ללכת לכיוון המטבח. נראה שאחד החיילים שמע והחל לצחוק. המפקד מיד הבחין בו ושלח לו מבט מזהיר. הוא בתגובה הפסיק מיד לצחוק והוריד ראשו על מנת לא להיתקל במבטו הכל כך מפחיד של המפקד.
״אמרתי עכשיו?״ הוא פנה אליי. נאנחתי וחזרתי למקומי. ״אני יעשה את זה קצר וקולע. אני אומר אתם עושים, זהו לא צריך להסתבך יותר מידי. דבר אחרון, זה לא בית ספר שאפשר לעשות מה שרוצים והעונש שתקבלו הוא לכתוב עבודה. זה צבא פה, אתם עושים הכנה לגולני, להגן ולשמור על המולדת. עכשיו כולם לעלות על מדי ב׳, מתחילים עבודה. את,״ אמר והצביע עם סנטרו עליי בזלזול, ״חכי לי ליד המטבח.״
״בהצלחה אחותי.״ לחשה לי יהלי. נאנחתי והלכתי למטבח.

״צריך הרבה אומץ בשביל לענות לי.״ אמר לי המפקד. הוא סוף סוף החליט להגיע אחרי רבע שעה שאני יושבת ומחכה, אלוקים אולי תיקח אותי?
״מסתבר שיש לי.״ אמרתי ולא היה לי ברור מאיפה התעוזה ובעיקר הכוח להתווכח. הייתי מותשת מהרבע שעה הראשונה שלי בצהל.
״את יודעת אני אהיה איתך עד סוף הטירונות, שזה משהו כמו ארבעה חודשים. זו לא הדרך הכי טובה להתחיל יחסים עם המפקד שלך.״ אמר, פותח את דלת המטבח ומסמן לי להיכנס.
״אפס ביחסי אנוש.״ אמרתי והרמתי את ידיי בגובה כתפיי, הוא גיחך והתקרב אליי. היינו צמודים. צמודים מידי לטעמי. לא שיש לי בעיה, הוא היה בדיוק לטעמי.
״יש לך לקלף את כל שק תפוחי האדמה הזה, אחר כך תנקי את כל המטבח ואני מתכוון לכלים, אבק ושטיפה. אחרי זה תבואי אליי ונצוות אותך לצוות עבודה בחוץ. שאלות?״ הוא אמר בקלילות בלי טעות וירבלית אחת, כאילו שינן טקסט כתוב ממחזה.
״מפתיע שאין לי נכון?״ שאלתי, הוא צחק צחוק מתגלגל ויצא מהדלת. סתם רציתי לצאת מסכנה לידו, שאוכל אחרי שאסיים לשבת בנוח בזמן שהוא יחשוב שאני סובלת במטבח. לקלף תפוחי אדמה הייתה העבודה שלי לפניי שהתגייסתי כסו-שפית במסעדת בוטיק בחיפה, ניקיון זה הפטיש שלי, אני חולת סדר וניקיון. סיימתי את עבודתי אחרי חצי שעה והתיישבתי באחד הכיסאות במטבח. גיחכתי על המצב הזה, כל מה שקרה ואני אפילו לא יום אחד בבסיס.

״אני כבר עשר דקות בחוץ ומה שאני רואה זה אותך, יושבת וצוחקת לעצמך.״ נכנס אחד החיילים למטבח והבהיל אותי נורא. הבנתי שהוא בדרגה בכירה לפי הכותפות שלו, שעיטר אותן פלאפל, רב-סרן.
״כבר חשבתי שאתה המפקד שלי.״ אמרתי והנחתי יד על חזי כסימן לכך שנבהלתי.
״לא… אני המפקד שלו.״ אמר ונחנקתי ממעט מיץ התפוזים שהיה בפי.
״אה… הוא העניש אותי ש… אה….״ התחלתי לגמגם ולראשונה בחיי איבדתי את המילים.
״תניחי פה את הכוס, ותיגשי לעבודה. אשמור בנינו את מה שקרה. את עוד חדשה.״ אמר וחייך אליי חיוך אבהי, אני מזהה חיוך כזה בכל מקום. מהסיבה הפשוטה שאין לי אבא שיחייך אליי ככה.
״כבר קיבלתי שבת….״ אמרתי וגירדתי את ראשי. הוא צחק.
״את תתרגלי, מבטיח.״ אמר ושמעתי את הכנות שלו.
״תודה… איך אמרת שקוראים לך?״ אמרתי ורק אחר כך הבנתי שפניתי אליו כאילו היה אדם מהרחוב.
״המפקד זה בסדר.״ הוא חייך אליי. חייכתי חזרה. השיחה הקצרה וחסרת המשמעות הזאת העירה אצלי את הסיבה שהגעתי לגולני, אני פה בשביל לשמור על אמא שלי ואחי הקטן, לא בשביל משחקי כוחות מטופשים.

״המפקד!״ אמרתי וניגשתי לרון, שהיה רטוב כולו מזיעה, הוא היה שרוף בפניו מהשמש של חודש אוגוסט.
״כן״ הוא אמר בהתנשמות קלה.
״סיימתי את העבודה במטבח. תצוות אותי לעבודה או שאוכל לנוח?״ אמרתי בחמדנות כאילו לא נחתי עד עכשיו, אבל אני מודה, אני בן אדם שאוהב לנוח, מסוג האנשים שמתעוררים בשש בערב.
״אין לנוח חיילת, לכי לצוות שם ואני אבוא לחלק הוראות.״ אמר בנחרצות ופנה לעיסוקיו. עשיתי כדבריו ופניתי לצוות ההוא, למזלי יהלי ודור היו בצוות הזה.
״שלום לפושעת!״ צעק דור כשראה אותי. גיחכתי. תמיד הייתי זאת ששוברת את הכללים, שהולכת נגד הזרם. אם כולם ילכו לימין אני אלך לשמאל ולהפך. אבל שמעתי שהצבא משנה, מיישר קו עם כולם.
״אל תתעסקו איתי אני מטורפת!״ צחקתי ושניהם אחריי, ״מי זה?״ שאלתי את יהלי על החייל הנוסף בצוות שלנו, שהיה חתיך באופן בלתי רגיל, הוא היה גבוה ממני בראש לפחות, שיער חום בהיר, עוד שזוף והמדים הבליטו לו עוד יותר את השרירים שנראה שעבד עליהם זמן רב.
״אני לירון…״ אמר, גם הוא מזיע, השמש לא פוסחת על אף אחד מאיתנו.
״נעים מאוד, ליאור…״ אמרתי והוא חייך אליי חיוך קטן. החזרתי חיוך והתחלנו לעבוד.