החיים שלי כבר לא אותם חיים מהרגע שפגשתי אותך פרק 40

נקודת מבט פריאל
"נו דניאל תחזיר לי את השלט" התחננתי. אנחנו אצלו.
אחרי שיום הלימודים הסתיים הלכתי לדניאל.
"לא רוצה ולא רוצה" הוא אמר בהתגרות והרים את השלט גבוה יותר שלא אוכל להגיע.
"נו דניאל!" אמרתי בקול ילדותי.
"רוצה את השלט?" הוא שאל. הנהנתי בראשי.
"אז תצטרכי להתאמץ קצת יותר" הוא אמר.
"אוף איתך דניאל!" אמרתי בקול של ילדה קטנה ושילבתי את ידיי, והתיישבתי בקצה השני של המיטה,העמדתי פני נעלבת. מה שלא כל כך הצליח לי.
דניאל הביט בי וחייך אליי את החיוך שלו, שבשנייה הוציא ממני חיוך,ולא יכולתי לשלוט בזה.
"טוב הינה, קחי חיים שלי" הוא אמר בכניעה והושיט לי את השלט.
"תודה דני" אמרתי ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים.ולקחתי את השלט אבל אז דווקא שחשבתי שדניאל באמת וויתר לי התחילה המלחמה האמיתית.
"באמת חשבת שאני אוותר לך?!" הוא שאל וחטף מידי את השלט.והתחלנו לריב על השלט כמו שני ילדים קטנים.
"בסדר…נכנע" דניאל אמר בכניעה,אמר בסוף "המלחמה".
"ניצחתי!" הכרזתי בשמחה.
"שלא תעשה לי את זה יותר,שמעת?!" אמרתי באזהרה.ונתתי לו מכה בעורף.
"אח! נו את לא חושבת שחטפתי מספיק מכות להיום?" הוא שאל.
ואז הייתה בנינו שתיקה,וניזכרתי במתן,אני בכלל לא יודעת איפה, ואם משהו קרה לו?
"דיי נו לא התכוונתי להזכיר את זה" אמר דניאל בקול מתנצל, וקירב אותי אליו.
"זה בסדר,אני מצטערת" אמרתי בעצב.
"בשבילך אני מוכן לחטוף מכות כל יום" הוא אמר.
"אני אוהבת אותך" אמרתי בכנות. והתנשקנו נשיקה ארוכה,וסוערת ומלאת אהבה.
אחרי חמש דקות התנתקנו מהנשיקה מתנשפים, עדיין מביטים אחד בשנייה וחיוך על פנינו.
"אז שנראה סרט?" שאלתי,מפרה את השקט שהיה.
"מתאים לי" אמר דניאל.
שמתי את הסרט 'מלחמת הכוכבים'.שנינו שכבנו במיטה של דניאל,הנחתי את ראשי על חזהו,והוא מלטף את ראשי.
"כשהוא יפגע בך אל תבואי לבכות לי" המשפט שמתן אמר לי היום שרבנו עדיין מהדהד בראשי בלי הפסקה,ואם באמת אני אפגע?
"דני?" שאלתי בשקט.
"מממ.." הוא מלמל.
"אתה,אתה לא תפגע בי נכון?" שאלתי בחשש.
"שאני אפגע בדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, נראה לך?" הוא שאל.
חייכתי לעצמי חיוך קטן, הוא הרגע אמר שאני הדבר הכי טוב שקרה לו.
"באמת?" שאלתי.
"אני אוהב אותך" הוא אמר ונישק את קודקוד ראשי.
"אני אוהבת אותך" אמרתי.
המשכנו לראות את הסרט,אבל לא הייתי מרוכזת בסרט,כל הזמן חשבתי על מתן.
כמה אני מתחרטת על המילים שאמרתי לו. כמה שהייתי רוצה שהוא שיהיה שמח בשבילי.

נקודת מבט ליאור
"אז בא לך ללכת לסרט?" שאלתי את מאי כשדיברנו בטלפון .נשמעה שתיקה על הקו..
"בתור ידידים כמובן." תיקנתי את עצמי.
"מממ… תן לי לבדוק ביומן מה יש לי לעשות היום." היא ענתה.
התחלתי לצחוק ברקע.
"נו אז לאשת עסקים המאוד עסוקה יש זמן בשבילי?" שאלתי בציניות.
"תתפלא אבל דווקא היום יש לי זמן" היא ענתה. שנינו התחלנו לצחוק ברקע.
"טוב אז אני אאסוף אותך בתשע?" שאלתי.
"תן לי לחשוב על זה רגע…" היא ענתה בציניות.
"נו אוף איתך מעצבנת אחת" אמרתי.
"בסדר,אז בתשע?" היא שאלה.
"בתשע" עניתי.
"סגור" היא אמרה.
"נעול" אמרתי בהתחכמות.
"בסדר,מה שתגיד…" היא מלמלה.
"אז ביי?" שאלתי.
"ביי" היא ענתה.
"ביי" אמרתי.ואז השיחה נותקה.
הנחתי את הטלפון על השידה שלי ונישכבתי על המיטה שלי,מביט לתקרה וחיוך דבילי מרוח לי על הפנים.

נקודת מבט פאר
יום הלימודים הסתיים, זה היה היום הכי גרוע בחיים שלי, דימיטרי אסף אותי מבית הספר,והסיע אותי הביתה.
הגעתי הביתה, סוף סוף אני בבית.עליתי לחדר שלי ונעלתי את הדלת. ישבתי על הרצפה כשרגליי מקופלות וראשי מונח על ברכיי,וגבי נשען על הדלת. לאט,לאט יכולתי להרגיש את הדמעות מתחילות לרדת על לחיי.
אוף אני כזאת בכיינית,קצת קשה ואני כבר בוכה.אני מרגישה כמו איזו תינוקת.
ככה העברתי את אחר הצהריים,לבדי בחדר שלי,רק אני,הדמעות שזולגות מעיניי, והמחשבות, אם רק הייתי יכולה להתנתק מהמחשבות אפילו לחמש דקות,אם רק הייתי יכולה לשכוח מהכל ולהתחיל מההתחלה או לחזור בזמן ולשנות את הדברים. אבל לצערי הרב אין לי את האפשרות הזאת ולכן אני יושבת כאן עכשיו בוכה על הטעויות שעשיתי. התרוממתי מהרצפה ועברתי למצב של עמידה,והתיישבתי על המיטה שלי.נזכרת ביום שאני ומתן היינו כאן,כשאני בכיתי ומתן עטף אותי בזרעותיו,את החיבוק שלנו,את הרגע שהיינו קרובים כל כך.
ואז החלו לרוץ בראשי כל הפעמים שהיינו לבד רק שנינו,כל הפעמים שהיינו כל כך קרובים לנשיקה.עד היום שסוף סוף התנשקנו.
שכבתי על המיטה שלי בוהה בתקרה,נזכרת שוב בנשיקה שלנו,בשפתיים שלו,בריח שלו,במגע הנעים שלו שמעביר בי צמרמורות נעימות בכל הגוף. הנחתי את האצבע שלי על השפתיים שלי.משחזרת את הרגע בראשי שוב,ושוב. רגע שלעולם כבר לא יחזור.
אני אוהבת אותו,כל כך אוהבת אותו.אבל בגלל טעות שעשיתי איבדתי אותו.
ואז נשמעה דפיקה על הדלת שהעירה אותי ממחשבות.
"פאר!" שמעתי את קולו של ליאור מבעד לדלת.מיד זינקתי ממיטתי ופסעתי לכיון המראה מנגבת את הדמעות שכבר הספיקו להתייבש על לחיי ,העפתי מבט אחרון במראה ופתחתי את הדלת.
פתחתי את הדלת ובפתח ראיתי את ליאור לבוש ג'ינס משופשף וחולצה לבנה של אדידס,ונעליים לבנות,שריח חזק של בושם הגיף ממנו.
"וואו מי זה החתיך?" שאלתי.
"את באמת חושבת?" הוא שאל בחוסר בטחון, שלא ממש אופייני לליאור.
"היי מאיפה החוסר בטחון הזה פתאום?" שאלתי.
"אתה מהמם!" הוספתי.והוא חייך אליי.
"רק רציתי לסחוט קצת מחמאות מאחותי הקטנה זה הכל" הוא ענה.ושנינו צחקנו.
"אז מה לא מוקדם עכשיו למועדון?" שאלתי בפליאה לאחר שהבטתי בשעון.
"מוקדם.." הוא ענה.
"אז?, אל תגיד לי שהתארגנת מעכשיו,כי כשאנחנו יוצאים לוקח לך להתארגן שעות" אמרתי.
"אני לא הולך למועדון" הוא ענה. הסתכלתי עליו בהרמת גבה.
"אז לאן אתה הולך? אם אפשר לשאול" וחיוך התפרס על פניי.
"לסרט…" הוא ענה.
"עם מי?" שאלתי בסקרנות.
"ידידה.." הוא ענה.
"ממתי יש לך לך ידידות" שאלתי בפליאה,והדגשתי את ה'לך'.
"מהיום." הוא ענה.
"טואוב! תהנה אח שלו" אמרתי.
"תודה אחות שלו." הוא אמר,והתחבקנו,וליאור יצא מחדרי.
"ניפגש במועדון?" הוא שאל כשעמד בפתח חדרי.
"לא חושבת…" עניתי.
"מה? את לא תצאי למועדון?" שאל בפליאה.
"סתם לא בא לי…" עניתי.
"כשאני חוזר אנחנו מדברים על הכל" הוא אמר.
"תזכור" אמרתי באזהרה.הוא הנהן וחייך אליי.
הדלת נסגרה ושוב נישארתי לבדי בחדרי,עם כל המחשבות הנחתי את ראשי על המיטה ולאט לאט עיניי נעצמו.

נקודת מבט מתן
הגעתי הביתה,הבית היה ריק.טוב נו פריאל עוד בבית הספר.התיישבתי בסלון וקברתי את ראשי בין ידיי.
איך לעזאזל הגעתי למצב הזה, בחיים שלי לא רבתי עם פריאל.אם היא רק הייתה מבינה שכל מה שעשיתי עשיתי בשבילה ושהיא הדבר הכי חשוב לי בעולם. אם היא רק הייתה מבינה שאני בסך הכל דואג לה, אם היא רק הייתה יודעת כמה אהבה יכולה להיות כואבת ומלאת אכזבות. ואני בסך הכל רוצה למנוע ממנה את כל הכאב הזה.אבל אולי עשיתי טעות? אולי הייתי צריך לתמוך בה,אולי הייתי קשה מידי איתה?
אני כבר לא יודע כלום,הדבר היחידי שאני יודע זה שאני לא רוצה לאבד אותה,וכנראה שאין ברירה ואני אצטרך לקבל את זה שפריאל יש חבר,ושאני לא אוכל לגונן עליה לנצח.
"ימים יגידו אם געגוע יתגנב אל תוך ליבך…" נשמע צלצול הפלאפון שלי, שהעיר אותי ממחשבות. הבטתי מסך הפלאפון והופיע שמו של אופק.
"אה אחי?" עניתי.
"מה קורה?" הוא שאל.
"יהיה טוב,מה איתך?" עניתי.
"וואלה הכל טוב לא מתלונן" הוא ענה.
"מה?" שאלתי.
"סוף סוף רואים אותך היום באימון?" הוא שאל.
"וואי נכון יש אימון שכחתי מזה לגמרי" אמרתי.הוא צחק קצת.
"טוב אז אני מבין שניפגש היום, יאללה ביי" הוא אמר והשיחה נותקה.
אני לא מאמין שיש אימון היום,עם ל מה שקרה בימים האחרונים זה ברח לי מהראש.ממש אין לי כוח לזה… בעוד שבוע המשחק הכי חשוב של השנה,משחק הגמר.
התחלתי להרגיש את העייפות משתלטת עליי.
זרקתי את הפלאפון על השולחן ושכבתי על הספא,ועיניי החלו להיעצם לאט לאט.