חצי רגל באדמה – פרק 25

הייתי בפאניקה שכולם כרכרו סביבי, בזמן שאני שוכב על הכיסא במרפסת.
פקחתי את העיניים שלי אל אוויר העולם, עדיין מטושטש, ופתאום ראיתי דמות כהה למעלה ולבנה למטה בוהה בי.
"אתה בסדר?" שאל אותי כירון.
פקחתי עוד קצת את העיניים שלי.
"כן" אמרתי. הקול שלי היה נשמע בסדר, אבל הרגשתי שהגרון שלי יבש מאוד.
קמתי על הרגליים שלי, אבל כירון דחף אותי על הכיסא בחזרה.
פתאום קלטתי שזהו כירון, ונמלאתי זעם בכל גופי, אבל הפעם מתון יותר.
"אתה לא תחליט מה אני אעשה" קראתי והצבעתי אליו עם אצבע מאשימה "סוס."
העיניים של כירון נצצו בתדהמה, אבל הוא שמר את זה רק באגף העיניים שלו.
קמתי שוב מהכיסא, ושכירון ניסה לדחוף אותי תפסתי לו את היד והרחקתי אותה ממני.
"אני לא רברבן חסר תקנה" כעסתי עליו.
ירדתי מהמרפסת במדרגות העץ, בזמן שאחיי ניסו לשאול מה קרה לי, אבל הצלחתי לסנן את כולם.
"לאן אתה חושב שאתה הולך" קרא כירון.
"למקום מבודד" אמרתי "אני עייף."
הפְנֵתי את הגב שלי אל כירון, והלכתי לעבר כיוון לא מוגדר.
הייתי עדיין רטוב, מה שרימז על כך שלא עבר כל כך הרבה זמן, מצד שני, היה נדמה שהמים נדבקים אלי בכל מחיר, כאילו פוסידון רצה להראות לי מה זה על מה שהעזתי לעשות לבת שלו.
הרגשתי אומללות כללית, וכבר לא שמחתי פתאום להיות במחנה.
הרגשתי איך כל חלקיק וחלקיק בגוף שלי צורח, ואני הרגשתי דמעות זולגות לי מהעיניים.
'תינוק שכמוני' חשבתי, והתיישבתי על סלע, שלפתע שמעתי רעשים של מים, חזקים מהרגיל.
לא ידעתי באמת למה, אבל פשוט עקבתי אחרי הרעש, עד לשפת האגם, וראיתי את אמה, מתאמנת על דברים במים. היא יצרה גלים וכדורים שונים על פני המים.
הרגשתי גל של קנאה, שוטף אותי, כאילו אמה פגעה בי שנית עם גל מים.
לפתע לא רציתי יותר להיות בן אתנה, חשבתי לעצמי שכבר עכשיו גרמתי למשהי לשנוא אותי, לאנשים להימאס ממני, ולכירון, הקנטאור האגדי, זה שמורה כבר שלושת אלפים שנה, לכעוס עלי.
לא הייתי חכם, הרגשתי טיפש, וכל כך רציתי לדבר עם אמה, להגיד לה שאני מצטער, ושאני באמת רברבן חסר תקנה.
הדמעות ירדו בקצב מהיר יותר, ולפתע אמה ראתה אותי.
היא צמצמה עיניים ושלחה גל ענקי אלי שפגע בי.
העיניים שלה היו אדומות ונפוחות, כאילו היא בכתה.
"א-א-א-מה" התחלתי לגמגם לה, כאילו הייתי רומאן, שמנסה לדבר במהירות.
"מה, חתיכת-חכמולוג-מעצבן?" היא שאלה אותי, מבטאת בשנאה עזה כל הברה והברה.
"אני מצטער" אמרתי.
"לא צריכה את הסליחה הזאת ממך." היא כעסה עלי.
התיישבתי על האבן.
"לך!" היא נהמה עלי.
"את אפילו לא תרגישי שאני פה" אמרתי בקול חלול, ופרצתי בבכי חזק באמת, כמו שאף פעם לא יצא לי לבכות, וזה היה בכי כל כך משחרר.
הטמנתי את הפנים שלי בידיים שלי, בזמן שאמה התיישבה לידי, ושמה את היד שלה על הכתף שלי.
היוצרות מתהפכות…