חצי רגל באדמה – פרק 23

אחרי שסופסוף חשבתי לעצמי שאני אתחיל אולי חס וחלילה לחבב את אמה, מד החיבה שלי ירד לקרוב מאוד לאפס. הבכיינית הזאת לא מסוגלת להפסיד בכבוד? כל כך כואב לה הלב על זה שיש אנשים יותר מוכשרים ממנה בלחימה בחרב? זה הרתיח אותי, ואז היא פתאום איבדה שליטה בעצמה. למה? אני באמת לא יודע.
פתאום גל ענק של מים פגע בי, ורק בי.
בזמן ששרף לי העור, אני חשבתי לעצמי על כך שאני מתכוון לעשות הכל כדי לערוף לה את הראש, או לפחות לפצוע אותה. החזקתי חזק יותר את החרב שלי, אבל אז היא התחילה לאבד שליטה על עצמה, ולהילחם בחרב שלה כמו מטורפת.
כאשר פרסי ואנבת' הרגיעו אותה, לי הייתה הזדמנות לחשוב.
זה לא היה קל, בזמן שכולם בהו בי כאילו נפלתי מהירח, או יותר גרוע, צמח לי ראש שני. בסך הכל הראתי שיש לי יכולת בחרב, לא סיפור רציני, אבל היה משהו אחר.
נזכרתי לפתע במעין הד בראש שלי, משתלט על ההיגיון שלי, ומורה לי מה לעשות בלחימה. בלי סיבה ממשית, פשוט הרגשתי שאני יודע מה לעשות.
זכרתי בעל פה באופן מושלם את כל דרכי הלחימה שפרסי ואנבת' לימדו, והייתי כבר להוט לקרוא לאמא, להראות לה את העבודה שעשיתי.
הנחתי שכל מה שרציתי היה רק לגרום לה להתגאות בי, אחרי הכל, אני רק ביום הראשון וכבר מתחיל למלא משימות, ולתפוס את מעמדי כמשהו מצליח במחנה.
רציתי שהיא תתגאה בי, ורק המילים הטובות שלה ימחקו לי את כל השנים שבה חיכיתי לה.
אחרי שלא יכולתי לסבול את המבטים של כולם, יצאתי החוצה, מחזיק חזק בחרב שלי שמצאתי שם. שמעתי צעדים מאחורי, ואז שמעתי את הקול של לוקאס :"תומאס? מה אתה מתכנן לעשות?"
"כלום" אמרתי "רק ללכת לראות מה עם אמה."
לא רציתי לגלות לו שאמא שלחה אותי למשימת ריגול אחרי פרסי. לא רציתי שלוקאס ידע את זה. הרגשתי שזאת המשימה שלי, ואסור לי לתת לאף אחד, אפילו לא לאחי, להתערב לי בה.
הוא נגע בכתפי, ואני הסתובבתי אליו.
"רק תנהג בחכמה" הוא אמר לי, ונעץ בי מבט רב משמעות.
"אין בעיה, לוקאס." אמרתי.
הוא חייך וסובב את החרב שלו ביד, כמו מקצוען אמיתי.
"מלקולם!" קרא לוקאס בקול רם "רוצה שעוד פעם אני אכסח אותך?"
נשמעה תשובה עמומה של מלקולם מבפנים "נראה אותך, אוראקס."
"עכשיו זכית בכיסוח חינם" קרא לוקאס.
המשכתי ישר, עד שהגעתי לבניין המרכזי, בו ישבו אמה ופרסי.
שמעתי את הקול הנרגז של אמה.
"הוא לא אנושי!"
"טוב, טכנית הוא חצי אנושי" מלמל פרסי.
"הכוונה היא שקודם כל הוא לוחם טוב מידי, הוא יודע הכל, הוא זוכר הכל, אני אומרת לכם, משהו לא בסדר בו." אמרה אמה.
הרגשתי איך אני מאדים מעלבון. נכון, אומנם אולי קצת השווצתי, אבל אני בסדר. לפחות נדמה לי.
הם ישבו במרפסת, שהייתה בנויה על דֵק של עץ, כך שהיה שטח גדול של עצים מאונכים לקרקע, שבהם לא היה ניתן לראות אותי. רכנתי מאחורי אחד מהם, בזמן ששמעתי את כירון מדבר עם אמה ופרסי.
"את סתם מתביישת" אמר פרסי "גם אני לחמתי ככה בחרב בהתחלה, נגד לוק."
"טוב, אבל אתה מדהים, לך יש כישרון" אמרה אמה.
"ואולי גם לו יש?" שאל פרסי "את כועסת כי הוא מעריץ אותי."
"מה?!" קראה אמה "נראה לך?"
"או שאת מקנאה" אמר פרסי בשקט.
לא ראיתי, אבל הייתי משוכנע שהפנים שלה האדימו.
"ברגע שאני אתפוס את הפרחח הקטן, אני אחנוק אותו, אתלוש לו את הצוואר ו…" התחילה אמה.
"אמה, בבקשה, הירגעי, את תראי שתומאס ימצא את מקומו, ואז גם יהיה מאוזן יותר." אמר כירון. "התעלמי מהעובדה שעכשיו הוא רברבן חסר תקנה."
באותו שלב אני הרגשתי שאני מאדים. באיזו מין חוצפה כירון מעז לקרוא לי רברבן חסר תקנה? הרגשתי משהו מתעורר לי בקצה של הראש, כאילו גוש רותח התחיל לפעפע לי ברחבי הגוף, זעם עצור, שאפילו לא הכרתי אותו. לא הצלחתי להבין מאיפה הוא נוצר, אני רק יודע שהוא צץ לי בראש.
אני רק זוכר שהוא היה כל כך חזק, עד שהתעלפתי.