ביחד לנצח 2-פרק 28-מוקדש לyaelis אופק אלין דני 1D אנונימית גל שירני SHIRAZ SBW

פרק 28
נמ נייל
הטקס נגמר.
חזרנו כולנו לביתם של אד ובל-לארוחת הצהריים.כמו שכבר סיפרתי לכם בארוחה אנחנו אוכלים את המאכלים האהובים על ארין.בגלל שאנחנו רוצים לזכור אותה גם ביום הזה,כמו בכל יום,טובה ונעימה עם לב זהב,כמו שהיא הייתה;אנחנו לא יושבים בארוחה ושותקים,מה שהיינו שמחים לעשות,אלא מספרים זיכרונות טובים שלנו על ארין,עם כמה שזה קשה וכואב.בדרך כלל בארוחה הזאת האוכל מאוד מלוח,מלח מהדמעות שלנו שנופלות כמו מתוך ברז פתוח לתוך הצלחות.
כשהגענו לבית של אד ובל ישר בל ואור פנו למטבח-לארגן את הדברים לארוחה.אני,טום ואד באנו להציע עזרה אבל הן סירבו התעקשנו אבל הן היו נחושות ולא נתנו לנו לעזור להן.
אני,אד וטום התיישבנו על הספות בסלון הראשי של הבית(יש להם כמה סלונות-זה הופיע בעונה אחת).אד פתח אלבום תמונות של ארין,כשאני וטום יושבים משני צדדיו.הסתכלנו על התמונות,על ארין,כשעם כל תמונה שעוברת המועקה בחזה מתגברת (חרוז-חחח).היה מאוד קשה להסתכל ככה על התמונות שלה אבל זה היה שווה את זה.תמונות שלה ושל בל,תמונות שלה איתי,עם אד,עם אור,עם טום.תמונות של כולנו ביחד,תמונות מהטיולים המשותפים שלנו,תמונות שלה מחזיקה את בל כשהיא רק נולה-ממש אחרי הלידה.תמונות שלה עם אור כשרק אני וטום נולדנו-גם בחדר לידה.וכמו שכבר הבנתם,תמונות,והרבה תמונות,מכל המצבים האפשריים-כי היא הייתה שם תמיד-בכל מצב.
אחרי משהו רבע שעה התרוממתי ממקומי,מוחה כמה דמעות שברחו מעיני כנגד רצוני,ומתקדם לעבר בל ואור-מתעקש לעזור להן לערוך את השולחן.טום לא הצטרף אלי כי הוא לא רצה להשאיר את אד לבד,לתת לו לטבוע במחשבות.הרבה יותר קל להיות עם האנשים שקרובים אליך ביום כזה ולעבור את זה ביחד.
אחרי משהו כמו 10 דקות כבר כולנו ישבנו מסביב לשולחן,מתקשים לאכול את המאכלים שעליו(על השולחן) כי עם כל מאכל באים כתוספת זיכרונןת,וזה קשה למרות שהזיכרונות לא רעים.
התחלנו לעלות זיכרונות שלנו על ארין כמו שאנחנו עושים כל שנה-כדי להקל על הכאב והקושי.ככה כולנו מתמודדים עם האבל והכאב והקושי ביחד,ומשתפים במה שאנחנו מרגישים ובמחשבות שלנו,מחזקים אחד את השני למרות כמה שזה קשה;מחזקים ותומכים ועוזרים ולא מסתגרים בחדר,בוכים לבד.
העלנו כבר כמה זיכרונות.עכשיו זה היה אד שדיבר.
"אני זוכר שכשרק נולדת בל,היא פחדה לגעת בך.את היית כל כך קטנה ושברירית והיא פחדה להרים אותך ולקלח אותך כי היא לא רצתה בטעות להפיל אותך או שתקבלי מכה.ואז פעם אחת הייתי חייב לנסוע בגלל העבודה ליומיים וחשבתי שזו ההזדמנות שלה סוף סוף להתמודד עם הפחד הזה אבל כשחזרתי התברר שהיא כל פעם קראה לאור שתקלח אותך."הוא צחק צחוק נטול חיים,"היא כן הרימה אותך אבל היא עדיין לא הייתה מוכנה לקלח אותך עד שכבר נהיית יותר גדולה."
"אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול." אור אמרה נאנחת,"היא ממש פחדה.ניסיתי לשכנע אותה,להגיד לה שאני אעזור לה במידת הצורך אבל היא לא הייתה מוכנה."
"היא גם לא הייתה מוכנה לרדת איתך במדרגות." אד אמר.
"נכון."
אור הסכימה כשחצי חיוך עצוב מרוח לה על הפנים.
לא בדיוק אכלנו,גם ככה לא היה לנו תאבון בכלל אבל כל אחד הכריח את עצמו ודחף כמה פירורים לפה.היינו עסוקים יותר בשיחה,במחשבות,הראש שלנו בכלל לא היה באכל.אחרי עוד כמה זיכרונות כאלו ואחרים ואחרי שסיימנו 'לאכול',קמנו מהשולחן,מתיישבים על הספות.
"תקיבו,אני הכנתי לכם הפתעה קטנה אבל שחכתי אותה בבית של הבנים.אני אלך להביא אותה ואני אחזור עד מעט."
"הפתעה?"
טום שאל
"כן,הפתעה.אתם תראו כבר."
אמרתי
"אני יכולה לבוא איתך?"
בל שאלה
"בטח,בואי."
אמרתי לה.היא קמה ממקומה בספה,מתקדמת לעברי.
"בואי אליי בלוש."
חיבקתי אותה כשסגרנו מאחורינו את דלת הבית.אני יודע כמה קשה לה ביום הזה ואני אעשה הכל כדי להקל עליה,להקל על הקושי והכאב.
"אני אוהבת אותך.אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך ניי."(בכוונה רשמתי ניי-זה כינוי של נייל כמו ניילר.)היא לחשה לאוזני תוך כדי החיבוק.
אחרי כמה דקות כבר היינו בדרכנו לבית של הבנים.
תגיבו ותדרגו!!!