חצי רגל באדמה – פרק 22

אחרי ארוחת הבוקר יצאתי עם לוקאס ופרסי אל הזירה. "איפה תומאס?" שאלתי את לוקאס
"הלך לשם מוקדם יותר" לוקאס צחק, "הוא ממש מתרגש, אבל הוא מתחיל להירגע לדעתי"
נכנסנו לזירה, תומאס ישב בצד על אחד הספסלים והחזיק חרב בידו, הוא שיחק איתה בצורה שהפחידה אותי.
"שמישהו ייקח לו את החרב" אמרתי, "לפני שהוא משפד את עצמו"
פרסי חייך ופנה אל תומאס, "היי, בוא למטה. תכף אנחנו מתחילים את השיעור"
תומאס קפץ מהספסל והצטרף אלינו. הזירה התמלאה במהירות בבני אתנה.
"שוב ציוותו אותנו ביחד" מלמלתי.
"מפחדת שאני אביס אותך?" לוקאס שאל והניף את החרב שלו, "אל תדאגי, אני אעשה את זה מהר"
הוצאתי לו לשון ואז פניתי לשבת כדי להקשיב לפרסי ואנבת' כשהם מסבירים את מהלך השיעור ואת הטכניקות השונות.
הם הדגימו טכניקה שנקראת "הקופץ" שבה אתה מנתר מעל האויב מולך ותוקף מאחור. פרסי הזהיר שזה קשה אז כדאי לחכות עם הטכניקה הזאת ועבר לשיטה הבאה אבל אני כבר ננעלתי על השיטה הזאת. הבטתי בתומאס, העיניים שלנו נצצו והוא נהנה מכל רגע.
הספקתי לחשוב: מסתכן מי שיהפוך לשותף שלו. ואז פרסי קרא לי.
"אמה, את תהיה ביחד עם תומאס. תעזרי לו"
חשבתי שזאת בדיחה ממש גרועה. אני ולוקאס תמיד מתאמנים ביחד. אבל לוקאס הפך לשותף של מלקולם וכבר התחיל לקרוע לו את הצורה.
"אוקי, תומאס" אמרתי, "בוא נעשה את זה. אם תרצה אני ארחם עליך בהתחלה"
הוא הניד בראשו. "בואי נראה אותך"
הנפתי את החרב. הוא הניף את שלו.
המתכות שלנו פגעו שוב ושוב אבל אף אחד לא הכריע את השני. תומאס ניסה שיטה שפרסי הזכיר אבל אני ידעתי איך מתחמקים ממנה. המשכנו להילחם מתכת אל מתכת.
"את. לא. כזאת. טובה" תומאס אמר עם כל מכת חרב
"זהו. זה" השבתי, "אתה. גמור!"
הֵטְעֵתִי את תומאס ואז ניסתי את טכניקת "הקופץ", הצלחתי לבצע אותה והייתי מאחורי תומאס. הייתי אמורה להצמיד חרב לעורף שלו והייתי מנצחת אבל משום מה הנעליים שלי נתקעו באדמה ולא הצלחתי לזוז. ועד שהצלחתי תומאס כבר יצא מההלם וחזר לתקוף אותי.
המשכנו להילחם עד ששמנו לב שאנחנו היחידים שהקרב שלהם עדיין לא הוכרע. זה כבר ממש התחיל להציק לי. תקפתי שוב ושוב אבל הנער פשוט לא נכנע.
"מתי למדת… להשתמש בחרב?" שאלתי בזמן שהתחמקתי ממכה נוספת
"מעולם לא" תומאס השיב וחמק, "זאת הפעם הראשונה שלי"
עכשיו הרגשתי את המבטים ננעצים בי, הייתי אמורה לחסל את הטירון הזה אם הוא מעולם לא למד להילחם אבל זה היה הרבה יותר קשה ממה שזה היה נראה. כאילו מישהו או משהו מלמד אותו מה לעשות. איך להתחמק, איך להכות.
המשכנו להכות זה את זה בניסיון להתיש זה את זה. ואז היה תורו של תומאס לנסות את הטכניקה החדשה. הוא קפץ והתכוונתי להסתובב ולהכות אבל שוב הרגשתי כאילו משהו תופס אותי ברגליים ולא הצלחתי לזוז. תומאס נעמד מאחורי אבל במקום להניח את החרב על העורף שלי הוא כרך אותה סביב הצוואר שלי.
לרגע, הזירה השתתקה לחלוטין. ואז התמלאה במחיאות הכפיים של החניכים האחרים. פרסי הביט בי מבולבל אבל אני לא רציתי לדבר על זה.
זרקתי את החרב על הרצפה לאות כניעה ותומאס התרחק ממני והרים את החרב.
"וואו, את באמת – "
תפסתי את החרב שהוא הושיט לי והתחלתי להכות בחוזקה.
"אמה!" פרסי צעק
אבל לא היה לי אכפת. תומאס התחמק מכל המכות שלי כאילו זה הדבר הקל בעולם. לא חשוב מה עשיתי הוא ידע איך להתחמק או להדוף אותי.
"לעזאזל איתך!" קראתי בזעם, זרקתי את החרב שלי על הקרקע והתרכזתי.
תוך רגע תומאס היה שטוף מכף רגל ועד ראש. הוא השתעל וירק מים.
"מה זה היה?" תומאס שאל אותי
חטפתי את החרב שלי והתכוונתי להכות אותו שוב אלא שאנבת' חסמה אותי בחרבה שלה. "תורידי את החרב אמה" היא אמרה, "זה מספיק"
הורדתי את החרב.
"אמה…" לוקאס הביט בי באי שקט
פרסי התייצב לצידי. "כדאי שנלך לדבר עם כירון"
"אני לא רוצה לדבר עם כירון" אמרתי כמו ילדה קטנה
פרסי נתן בי מבט מאשים. "בואי"
נאנחתי בהשלמה, נתתי מבט מעוצבן בתומאס ואנבת' ויצאתי מהזירה בעקבות פרסי.