"אין לי את האומץ להגיד לך כמה שאני אוהב אותך" – פרק 1

נ.מ של נועם
"בוקר טוב!!  יאללה יום ראשון ללימודים" אביה צעק ונכנס לחדרי.
"מה השעה?" שאלתי חצי ישנה.
"שבע נו קומי" צעק שוב.
"קמה רק תפסיק לצעוק" אמרתי וזרקתי אליו כרית.
הוא יצא מהחדר ואני התחלתי להתארגן.
התקלחתי, שמתי קרמים והלכתי לארון שלי.
בחרתי חולצת בית ספר ורודה שורט לבן גבוה ו- ואנס ורודות.
שמתי איליינר כנף, אודם בצבע של החולצה, טיפה מייקאפ וזהו, אני מוכנה.
ירדתי למטה עם התיק וחיבקתי את אמא.
"בוקר טוב מאמו" אמרתי וחייכתי אלייה.
"בוקר טוב מתוקה" היא אמרה וחייכה חזרה.
אחרי כמה דקות שאני ואמא דיברנו אביה ירד.
"חיים שלי" רצתי אליו וחיבקתי אותו.
"אחות קטנה ויפה שלי" אמר וחיבק אותי.
"יש מצב אתה מסיע אותי ואת שוגה לבית ספר?" (שוגה קיצור לאבישג) שאלתי.
"סבבה אבל יאללה מהר כי אנחנו עוד מעט כבר מאחרים" הוא אמר והתקדמנו לכיוון הדלת.
"ביי אמא" אמרנו יחד ויצאנו מהבית.
נכנסנו לאוטו ונסענו לבית ספר.
שלחתי לשוגה הודעה 'שוג תצאי אנחנו עוד כמה דקות אצלך'.
'סבבה' ענתה והתנתקתי מהווטסאפ.
הגענו אלייה והיא עלתה על המכונית.
"יפה שלי" צרחה וחיבקה אותי.
"יפה מי שמדברת" צרחתי וחיבקתי אותה חזרה.
"לא אתן פשוט שתי דפוקות בשכל" אביתר אמר וגלגל את עיניו.
אני ואבישג רק צחקנו.
הגענו לבית ספר ונכנסנו פנימה.
אבישג הלכה לכיתה לתפוס מקום מאחורה ואני הלכתי ללוקרים.
לקחתי את הדברים שלי וסגרתי את הלוקר, ובדיוק מתי שסגרתי את הלוקר התנגשתי באיזה ילד.
"איה" אמרתי מתי שנפלתי על הרצפה.
"מצטער" אמר והושיט את ידו כדי לעזור לי לקום.
"זה בסדר" אמרתי ונעזרתי בידו בכדי לקום.
הרמתי את הציוד שנפל לי על הרצפה והוא עזר לי.
"תודה" אמרתי והוא בא ללכת "חכה שנייה" אמרתי ותפסתי בידו.
"אני מכירה אותך" אמרתי והסתכלתי בעיניו הכחולות עים הכתם החום בעין שמאל.
"מה?" הוא שאל לא מבין ורק אז הבנתי מאיפה אני מכירה אותו.
"איתי? זה אתה?" שאלתי.
"נועם" הוא אמר בפליאה וחיבק אותי.
"מתי חזרת?" שאלתי כשהתנתקנו.
"לפני כמה ימים" הוא אמר מחייך. איתי הוא חבר ילדות שלי, גדלנו יחד, למדנו יחד עד שיום אחד הוא עזב.. בלי להסביר למה. אבל זה לא משנה העיקר שהוא חזר עכשיו.
"איזה כיתה אתה?" שאלתי.
"י'3 אבל אני לא מוצא את הכיתה" גיחך.
"יש אתה איתי בכיתה, בוא" אמרתי ומשכתי אותו אל הכיתה.
נכנסנו ואמרתי לו לשבת שולחן מלפני.
התיישבתי במקום ליד שוג "מי החתיך?" שאלה.
 גיחכתי "איתי, חבר ילדות שלי" אמרתי.
"מלפני או מאחרי ה.." לחשה.
"לא מלפני" אמרתי.
"את רוצה לספר לו?" היא שאלה בלחש.
"לא יודעת נראה אחרי הבדיקה החודשית" אמרתי, כל חודש אני עושה בדיקה שהסרטן לא מתחדש ובנתיים הוא לא :)
"טוב" היא אמרה ובדיוק המורה נכנסה
— אחרי שעתיים מעייפות של לימודים —
"סוף סוף" צעקתי בכל הכיתה כשהיה צלצול להפסקה.
אני אבישג ואיתי יצאנו לספסלים של השכבה והתיישבנו על ספסל אחד.
"טוב תכירו. איתי, אבישג. אבישג, איתי" אמרתי להם.
"היי אבישג אתה יכול לקרוא לי שוג" אבישג אמרה לאיתי "היי איתי את יכולה לקרוא לי.. איתי" הוא אמר ושלושתנו צחקנו.
"מה אין לך שם חיבה?" שוגי שאלה
"יש לו אבל הוא בטח מתבייש.." אמרתי והסתכלתי עליו בחיוך מתגרה.
"שלא תעיזי" הוא הסתכל אליי באיום.
"תיי – תיי" אמרתי וצחקתי.
"אחלה שם חיבה" שוגה חייכה "באמת" הוסיפה.
"אתה רואה?! אל תתבייש" חיבקתי אותו
" טוב ימעצבנת" חייך.
"וואי את שומעת? כל החופש לא ראיתי את אושר!" היא אמרה בלחץ
"וזה מעניין אותי כי?" אמרתי. קרה משהו בילדות, לי ולאושר ומאז אסור לנו לדבר. 4 שנים אנחנו לא מדברים, 4 שנים!
"אולי תדברי אם אביתר כבר די נמאס שאתם לא מדברים איפה אושר ונועם שהיו פעם?" היא שאלה באכזבה. אם היא רק הייתה יודעת מה קרה..
"את רוצה? תדברי עם אביתר" אמרתי.
"לדבר איתי על מה?"