לא כל המלאכים מושלמים פרק 25 אחרון.

פרק 25: סיום
כשהקצתי מהעילפון שלי שכבתי במקום שהיה יכול להיות רק בית חולים. שכבתי במיטה לבנה, כשמבטי נעוץ בתקרה הלבנה. סביבי עמדו כמה רופאים שצחקו ונראו מאושרים מאוד. הייתי לבושה בכתונת בית החולים הידועה עם השסע מאחורה, לידי היה חלון ובחוץ היה חשוך. סביבי היו עוד מיטות ריקות כולן פרט לאחת בה ישן בשלווה נער שנראה בערך בן גילי. מולי היה שעון אבל לא הצלחתי לפענח את השעה בגלל החושך ששרר בחדר בקטן שדמה יותר למסדרון, כיוון שהיה ארוך וצר מאוד.
נראה שהרופאים בדיוק התכוונו ללכת.
"אהה…" גנחתי בכאב.
"הו, התעוררת. חיכינו לך. היית מעולפת יותר מידי זמן." אמר אחד הרופאים שהיה גבוה, קירח וחיוור.
"כמה… כמה זמן הייתי מעולפת?" שאלתי.
"יומיים, אפשר להגיד אפילו יום וחצי. הנחנו שהתעלפת בגלל לחץ מכל מה שקרה לך עם ארוסה של אמך וירידה מהירה מידי וקיצונית מאוד במשקל." אמר אותו הרופא באדישות וסימן כמה דברים בלוח שלו. נראה שלא הייתי הדבר הכי מסעיר שקרה לו היום.
"כן, אני מתנצל על הבוטות בה אני נוהג בך, פשוט עבר עלי יום מאוד ארוך. כמה ניתוחים ומת אחד… את לא הדבר הכי חשוב שקרה לי היום." הוא אמר.
"טוב, תודה לך על הכנות. אני שמחה שאני יודעת למה אתה מתנהג אלי כאילו אני לא בן אדם. לפחות זו סיבה טובה." אמרתי בטינה. הרגשתי עצבנית ולא ידעתי למה.
"אבל יש משהו שאני חייב להיות רציני לגביו." הוא אמר לפתע והסיט את מבטו מהלוח. הוא הביט אל תוך עיני בעיניו הקרות כקרח והכחולות ברצינות רבה.
"סופר לי שהגעת לפה לפני… חודש וחצי בערך. כשהגעת שקלת כמעט מאה קילו." הוא אמר ואני אישרתי את דבריו בהנהון מהיר.
"ובכן, כשבדקנו את המשקל שלך לפני כמה שעות שקלת חמישים בערך. את יודעת כמה זה לא בריא?" הוא שאל.
"הורדת כמעט חצי ממשקל גופך בזמן קצר מאוד. זה מאוד לא בריא. זה אחד המקרים הכי קיצוניים שראיתי. אני אפילו לא רוצה להעלות בדעתי איך הצלחת לעשות זאת." אמרה רופאה אחרת עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות חודרות.
"אני מודה שבקושי אכלתי בכל שהותי בברוקלין. ועשיתי הרבה מאוד ספורט. אפשר לומר שהתקיימתי מכמה מלפפונים ביום." אמרתי בבושה. כשהיא אמרה את זה הרגשתי טיפשה, כמו אחת מחברותיה של בוני הרודפת אחרי אידיאל היופי ומקיאה אחרי האוכל בשירותים.
"התעלפות זאת אחת מתופעות הלוואי הידועות. גם סחרחורות וכאבי ראש. עליך לנוח ולחזור לאכול כמו שצריך כמה שיותר מהר." אמרה הרופאה.
"המשפחה והחברים שלי לא באו לבקר אותי?" שאלתי לפתע.
"אחותך ואמך פה בחוץ, והחברים שלך היו פה עד לפני כמה שעות." אמרה הרופאה.
"אחותי? איזו מהן?" שאלתי.
"אני פשוט אניח להן להיכנס. אלו הסברים שהם צריכים לתת." אמרה הרופאה בעייפות וכל חבורת הרופאים יצאו.
אשלי ורבקה נכנסו לחדר כשעיניהן אדומות ונפוחות ושקיות שחורות גדולות מתחת לעיניהן.
"איפה היילי?!" שאלתי באימה כשהמשפט של הרופאה מהדהד בראשי.
'אלו הסברים שהם צריכים לתת', היא אמרה.
למה היילי לא איתן? מה קורה פה? איפה היא? גם לה קרה משהו רע?
השאלות התרוצצו בראשי במהירות עצומה וגרמו לי לכאב ראש. הן התיישבו משני צידי והחלו לבכות, וזה רק תרם לכאב.
"מה קרה?!" צעקתי כשלא יכולתי עוד לעמוד בשתיקה שלהן ובבכי.
"היילי…" מלמלה אשלי בפנים אדומות. ראו על שתיהן שהן בכו הרבה ולא ישנו בכלל, ואולי גם לא עשו אמבטיה. הן נראו מטונפות, מוזנחות ומוכות צער.
הן נראו כמו המתאבלים שראיתי בצדו השני של הרחוב, אלו שנותרו לבד אחרי שאיבדו מישהו והזניחו את עצמם.
הם היו תמיד מגיעים לרחוב שלי בטקסס כי מול הבית שלנו היה בית העלמין.
רבקה ואשלי הזכירו את המתאבלים האלו בצורה מפחידה.
"מה קרה לה?" שאלתי, הפעם ביותר סבלנות. אשלי מחתה לבסוף את הדמעות שלה ופתחה את פיה לדבר אבל הדמעות חזרו לזלוג על פניה והיא לא הצליחה לומר אף מילה.
החלטתי לתת להן להירגע. היה ברור שהן היסטריות.
נתתי להן כמה דקות ובזמן הזה בדקתי את השעה על השעון שהיה תלוי על הקיר מולי. עכשיו הצלחתי לראות כי הירח התגלה מאחורי העננים.
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. מוקדם או מאוחר, לא הצלחתי לקבוע.
אבל השעה המאוחרת\מוקדמת גרמה לי לרצות לחזור לישון ולא לנסות לחלץ תשובות מבנות משפחתי ההיסטריות.
אחרי חמש דקות, כשהשעה הייתה כבר רבע לארבע והירח הסתתר שוב מאחורי ענן, היה נראה לי שרבקה נרגעה מספיק כדי לספר לי למה לעזאזל היילי לא פה והן נראות כאילו לא התקלחו, ישנו או אכלו יומיים.
"דרייה, תישארי רגועה." ביקשה רבקה וניסתה להילחם בדמעות שחזרו לעיניה, היא מחתה את עיניה פעמיים ואז נשמה עמוק.
"דרייה, זו היילי." היא אמרה.
"הבנתי את זה כבר, אבל אני רוצה לדעת מה קרה לה!" אמרתי בכעס הולך וגובר. רציתי לדעת מה קרה להיילי, והן לא סיפקו לי את המידע. זה הכעיס אותי.
"אתמול, היילי הלכה הביתה מאוחר בלילה אחרי שבילתה באגם כמה שעות. ובדרך חזרה צ'ן תקף אותה עם כמה מחבריו." אמרה רבקה וחזרה לבכות.
"היא סבלה מפציעות די קשות כשגילו אותה אחרי שלוש שעות. היא הקיאה את נשמתה בלילה ונותרה חלשה מאוד. הם פגעו בכמה איברים חיוניים אצלה, ובגלל שהיא הייתה כל כך חלשה בגלל המשקל המועט שלה היא מתה לפני כמעט שתיים עשרה שעות." אמרה אשלי שהשלימה את אמה.
ישבתי במקומי, המומה, מחכה שיגידו לי שזו בדיחה.
שהיילי תיכנס מהדלת בהיפראקטיביות האופיינית לה ותצחק עלי שאני פתי מאמינה.
אבל זה לא קרה.
ישבתי שם עוד כמה דקות. מביטה באשלי ורבקה המתייפחות, מנסה לעכל את הידיעה.
לא הצלחתי לבכות. זה לא יצא לי.
"אני צריכה להיות לבד." ביקשתי. אשלי ורבקה הנהנו ויצאו מהחדר ביבבות רמות. רק אחרי שהן יצאו והדלת נסגרה ונותרתי לבדי בחשכה הדמעות פרצו ממני.
בכיתי במשך כמעט שלוש שעות ללא הפסקה. רוקנתי כל טיפה של מים מגופי. כאב לי הראש, כאב לי הכל, אבל הכאב הבאמת בלתי נסבל היה הכאב שחשתי בחזי.
הכאב של הלב שלי שמעכל את העובדה שלעולם לא אראה עוד את פניה של היילי.
הכי כאב לי לדעת שהיא מתה בגלל הרזון שלה. היא הייתה מסוגלת לשרוד את הפציעות, הסביר לי מאוחר יותר הרופא המזוקן שבא לנחם אותי, אילו שקלה יותר וגופה היה חזק יותר.
אבל היא הייתה חלשה, הלב שלה עבד קשה מידי. לא היה לה סיכוי.
"היא הייתה אחותך החורגת ולא הכרתן הרבה זמן, אבל סיפרו לי שהתנהגתן כאילו אתן מכירות כל חייכן." אמר לי הרופא בשעה שבע בבוקר, מעט אחרי שהשמש התעוררה והפסקתי לבכות.
"היא הייתה האדם הראשון שקיבל אותי במקום הזה. בלעדיה אני חושבת שהייתי כבר מתאבדת." אמרתי.
"אז את יודעת שהיא לא חיה סתם." אמר הרופא.
"זה לא משנה לי. זה כואב לי כי היא מתה בגלל ילדים טיפשים. ובגלל הטיפשות שלה." אמרתי.
"זה נכון. אבל זו לא אשמתה. אם כולנו היינו חכמים יותר, ולא היינו מראים לכל הילדות בעולם שהן חייבות להיות כל כך רזות, היא לעולם לא הייתה הופכת לבולימית." הוא אמר
"זה כל כך לא הוגן!" ייללתי וחזרתי לבכות.
"אני יודע, קטנטונת. אני יודע." הוא אמר בשקט וחיבק אותי.
אותו הרופא, ששמו היה ביל, הפך לחבר הכי טוב שלי בימים הבאים. הוא הותיר אותי מאושפזת יותר זמן מהדרוש כדי שאוכל להתאושש גם מההלם שעברתי בעקבות מותה של היילי.
כששוחררתי אחרי כמעט שבוע הייתי שמנמנה יותר, ושקלתי שלושה קילו יותר. האכילו אותי היטב.
רבקה אספה אותי, לבושה בבגדים שחורים ושיערה אסוף בפקעת. היא הושיטה לי ערימת בגדים שחורים גם.
"תתלבשי מהר, אנחנו נוסעות להלוויה." היא הודיעה לי.
התלבשתי באוטו במהירות. כשסיימתי הייתי לבושה בחצאית שחורה וחולצה שחורה גם.
"היא באמת מתה." אמרתי בשקט.
"כן. הכנת את ההספד שביקשתי ממך?" שאלה רבקה. הנהנתי באטיות והוצאתי את הדף המקופל בקפידה מכיס כתונת בית החולים שלי.
"מעולה." היא אמרה בקול שלא עלה על ציוץ של עכבר ונסעה.
הגענו לבית העלמין של ברוקלין. קהל רב הצטופף ליד המצבה והקבר הפתוח, הארון עוד לא הוכנס.
"אנו נתחיל בטקס בעוד מספר דקות." הכריז כומר.
"אני הולכת לראות אותה. אני יכולה לפתוח את הארון?" שאלתי את רבקה. היא הנהנה והסתגרה בתוך עצמה.
ניגשתי אל הארון והבטתי בפניה הדוממות והשלוות כל כך של היילי. היא הייתה לבושה בשמלה לבנה וידיה היו שלובות על בטנה. היא לא נעה, זה גרם לי לרצות לבכות. אחד מהדברים שייחדו את היילי הייתה ההיפראקטיביות והקופצניות שלה.
והמוות לקח את זה ממנה.
הבנתי שמעולם לא הערכתי אותה באמת עד הסוף. היא הייתה האחת שהכניסה אותי לתוך החיים הסואנים של ברוקלין ולא הניחה לאנשים אחרים לפגוע בי, היא הגנה עלי, ועברה איתי את כל המכשולים שלי.
ואני הנחתי לה לעבור את המכשולים שלה לבדה, מעולם לא עזרתי לה, מעולם לא הייתי אחות טובה.
כפי שאמרתי לביל, בלעדיה ככל הנראה הייתי מתאבדת. הייתי הופכת למקור ללעג.
הייתי חייבת לה כל כך הרבה. הרגשתי את הדמעות ממלאות את עיני שוב.
נאנחתי בכבדות ועזבתי את הארון.
הטקס עבר במהירות. הכומר דיבר, אשלי נאמה. רבקה נאמה. לוק נאם.
ואז קראו לי לנאום.
"ועכשיו, אחותה החורגת של היילי, תקרא את ההספד שלה ומיד אחריו נכניס את הארון לתוך האדמה." אמר הכומר. קמתי ממקומי בכבדות וניגשתי אל הארון.
נעמדתי מעליו, לקחתי נשימה עמוקה ובלעתי את הגוש שעמד בגרון שלי.
"היילי גרין הייתה הרבה דברים, אבל מעבר להכל היא הייתה היפראקטיבית." פתחתי. מבטים נדהמים וזועמים הופנו אלי.
כן, זה היה פרובוקטיבי לומר דבר כזה, אבל אחרי ששמעתי את כל ההספדים המטופשים והקיטשיים של האחרים החלטתי שאני אשתמש בנאום הכנה שהכנתי, ולא בשטות שביל ניסח לי.
"אולי זה מה שמקשה עלי כל כך להביט בה עכשיו, ולראות אותה דוממת ושקטה. כי תזוזה הייתה כל חייה. היא לא נחה לרגע, היא לא יכלה לשבת. גם מתוך שינה היא זזה כל הזמן. וזה כואב לי לראות שהמוות לקח את התזוזה הנצחית הזו ממנה." המשכתי. המבטים הזועמים החלו להיעלם.
"אני לא אומר כמה היילי הייתה מיוחדת, כי זה לא יחדש לכם כלום. אלו שמכירים אותה יודעים עליה הכל, והנאום הזה הוא בשביל אלו שמכירים אותה ולא בשביל כל האבלים שמעמידים פנים שהם הכירו אותה פעם." אמרתי וסקרתי את הקהל. כל האנשים שלא היו קרובים להיילי הפסיקו להזיל דמעות.
"הייתי בסך הכל אחותה החורגת. לא קשר דם, לא חברות ארוכה מידי. הכרתי אותה רק חמישים וקצת ימים. ואני מרגישה שנקשרתי אליה יותר ממה שנקשרתי לכל אדם אחר במהלך חיי." אמרתי, והדמעות החלו להתגנב לעיני שוב.
"אהבתי את היילי כמו אחות, כמו חברה וכמו מדריכה בעולם החדש שנכנסתי אליו. היא הייתה האדם הכי מדהים שאי פעם הכרתי, ושאבתי ממנה המון השראה. בלעדיה הייתי עומדת פה, לבושה באותם הבגדים רק במידה XXL. היא נתנה לי את הכוח לרזות, והיום אני נפרדת ממנה." התחלתי לסכם בגלל שלא רציתי לבכות מול כל האנשים.
"היילי הייתה בשבילי אחות, חברה ומורת דרך. אני רק מקווה ששאר האנשים פה ראו מעבר להיפראקטיביות ולבעיות שהיא כל הזמן עשתה, וראו את האדם המדהים שהיא הייתה. נוחי בשלום על משכבך." אמרתי וחזרתי למקומי.
הארון הוכנס לאדמה ואנחנו חזרנו הביתה.
בדרך דין תפס אותי.
"אני מצטער. אני כל כך מצטער. נאמת מדהים, אמרת את האמת שאף אחד לא העז לומר." הוא אמר.
"אני לא במצב רוח לשיחות." אמרתי.
"בסדר. אני מצטער. תתקשרי כשתרגישי טוב יותר." הוא אמר ונעלם.
אבל לא הרגשתי טוב יותר.
עברו שלושה שבועות, ולא הרגשתי טוב יותר. הכאב לא נעלם, וכולם סביבי חשו כמוני.
ביום שני עצוב אחד, אחרי שיעור ספרות מייגע, נותרתי לשבת בכיתה כשהגשם מידפק על החלונות.
לפתע ניגשו אלי אלכס, דין, לוק, ג'וני ואשלי.
"אני יודע שהיא מתה, אני יודע שהיא הייתה אדם מדהים, אני יודע שכואב לך. אבל את חייבת להתגבר." אמר לוק.
"יש לך עולם שלם שממשיך הלאה, והוא לא יחכה לך." הוסיף ג'וני.
"הכרת אותה יותר טוב מאיתנו, וכואב לך יותר. אבל אשלי הכירה אותה יותר, ואפילו היא מתגברת." אמרה אלכס.
"אם לא תעזבי, את תמצאי את עצמך לידה בתוך האדמה." אמרה אשלי במאמץ.
"את חייבת להמשיך. אני עדיין פה, כולנו עדיין פה, ואנחנו עדיין חברים שלך. אנחנו צריכים לעבור את זה ביחד." אמר דין.
"אתה צודק." אמרתי בכאב והרמתי אליו מבט.
"כולכם צודקים. אני יודעת את זה. אבל זה קשה לי. קשה לי כל כך." אמרתי.
"אז את חייבת להשתדל." אמר ג'וני, שזנח את המבטא הספרדי ונראה עייף ומוכה.
"אני אשתדל." אמרתי והשתדלתי להעלות חיוך על פני.
"בואו לפה, חברים שלי!" צעקתי וחיבקתי את כולם.
"אנחנו פה איתך. אנחנו חברים שלך." אמר דין.
"אני יודעת. אני רק מקווה שאני אוכל להיות פה איתכם."