העלטה

אני שוקעת בתוך הים השקט באמצע הלילה. פוקחת את עיניי. המים נקיים ושקופים, ניתן לראות הכל בבירור.
אין דגים, אין לכלוך. רק מים עמוקים שמכסים את כולי, ואבנים חדות שחותכות את רגליי עד דם. במים נראים עננים אדומים מדמי. לא כואב לי.
אני מסתכלת סביבי. בהמשך רואים רק את החושך השקט, שמקרב אותך יותר ויותר למים.
כל כך מהפנט, לוחש לך לבוא אליו, ואז בולע אותך באינסוף של העלטה הצוחקת, יחד עם המוות המלטף את הנשמה שלך בעדינות.
אני מתקדמת אל עבר החושך. הווא ערמומי, צוחק צחוק מצמרר, מביט בי. זה רעל. החושך זה רעל מהפנט.
אני מושיטה יד לגעת, אבל העלטה נעלמת. משאירה אותי בודדת. כל כך עצוב פתאום. אני מתרחקת והיא חוזרת.
המוות מסתכל מהצד וצוחק. אני כל כך רוצה להישאב אל החושך, לתת לו לקחת אותי אל השקט הנצחי, אבל אני לא יכולה, כי המוות מתגרה בי.
מרחק נגיעה בלבד, אבל המוות נותן לי להמשיך לסבול. הרגליים שלי ממשיכות לדמם, אך הכאב אינו נרגש.
אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק את העלטה השוררת סביבי. כל פעם שאושיט יד, החושך יעלם.
תן לי את מה שאני רוצה, אני חושבת אל המוות, תן לי אותו, למה אתה מחכה.
אני מסתובבת במהירות אחורה, אל הים המואר באור הירח. אני רואה מולי את עצמי. יש לי כנפיים. לפתע הן מתפוגגות, ואני-היא מתפוגגת איתם.
אני צורחת ומוצאת את עצמי ברכבת. כל הנוסעים נראים מאושרים, צעירים. אני הולכת אל הקרון האחרון ומוצאת את החושך. הוא עדיין לא נותן לי לגעת בעצמו. אני עוברת אל קרון הנהג ומוצאת את המוות.
"נתת לי את זה. והאנשים האחרים כאן הם כמוני," אני אומרת לו בהפתעה קלה. הוא מהנהן. כשאני חוזרת, כל האנשים האלה הם אני, רק יש להם עיניים אדומות ופה מלא בדם, על הידיים שריטות ופצעים נוראיים.
תודה לך, אני חושבת אל קרון הנהג. אני רצה אל החושך, ומושיטה יד. אני מציחה לגעת בו.
הוא מביא אותי אל האינסוף החשוך והנצחי. סוף-סוף.