שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 27

– אמבר –

סטיבן חלם חלום? גם אני. משהו אחר לגמרי, אבל רציני באותה מידה.
בחלום הייתי ליד השער אל המוות וראיתי את הרוח של סיימון. הוא דיבר מהר.
"הסוגרים מגייסים כוחות חדשים." הוא אמר. "הם עכשיו בדרך לפה, אז אין לי הרבה זמן. תקשיבי. הם קרובים עוד יחותר למציאת המפתח."
"איך אתה יודע?" שאלתי.
הוא הזיז את השער קדימה ואחורה.
"זה נהייה הרבה יותר קל. ככל שהם קרובים יותר כך השער חלש יותר. עם כל מטר שהם סורקים באגם הם קרובים יותר. זמנינו הולך ואוזל."
"אבל אין לנו מה לעשות!" אמרתי. "אנחנו לא יכולים עכשיו לחפש גם!"
"כרגע הקלפים בידיים שלהם. אנחנו, הרוחות, יכולים לצפות בכל אחד ואחד מהאנשים החיים. הם יודעים את זה, ואנחנו כרגע הבעיה הכי גדולה שלהם. אני יודע שהם מפתחים תוכנית כלשהי, ויש להם סוד. אני לא יכול לגלות מהו, כי יש להם גם הגנה נגד רוחות. איכשהו, כשאני מנסה להסתכל על איזור המערה אני רואה הכל חוץ מאיזור מסוים. שם אי אפשר לראות כלום. זה אומר שהסוד שם. הם מחביאים משהו."
"אבל איך זה אפשרי – לגרום לרוח לא לראות משהו?"
הוא הניד בראשו, על פניו השקופות הבעה של דאגה. "אני באמת לא יודע. אבל משהו אחד כן ידוע לי. הם עובדים על חרב."
"חרב?"
"חרב קוטלת רוחות."
"אבל- מה לעזאזל -" באמת לא הבנתי איפה ההיגיון פה. "איך אפשר להרוג מישהו שכבר מת?"
"לא להרוג, אבל לנטרל. באופן זמני. ככה שהוא לא יוכל לדבר עם חיים ו-" הוא השתתק.
"ומה?" שאלתי.
"לא משנה."
"תגיד!"
"ואם יפתחו את השער, לא יוכל לצאת לחיים."
"הם לא יפתחו את השער!" אמרתי בהחלטיות. "לא ניתן להם! בחיים לא!"
"החרב עוד לא מוכנה," אמר.
"מרגיע."
הופיע פתח בקיר ויצאו ממנו כמה סוגרי שערים.
"תיזהרו," אמר בשקט סיימון. "ואל תבטחו באף אחד."
התעוררתי בבהלה. קולין ואנבל ניסו להעיר את סטיבן שהסתובב מצד לצד כאילו סובל מכאבים. הלכתי לכיור, מילאתי כוס מים קרים ושפכתי לו על הפרצוף. הוא התעורר וסיפר במהירות על החלום שלו. אני סיפרתי על שלי.
מכאן הבנו שלסוגרים יש איזשהו סוד שעוזר להם לפתח תוכנית קטלנית. ואם לא נצליח להערים עליהם, היא תהרוג אותנו.