זאתי מהרחוב – פרק 16

״היי…. זואי… זואי תתעוררי…״ שמעתי קול נעים וחלש קורא לי בשמי,
״זואי את בסדר? את מרגישה יותר טוב….?״ שאל אותי קול גברי,
״אל תדאגי זואי…״ אמר לי שוב פעם הקול הנעים,
הרגשתי משותקת, מעורפלת, בקושי הבנתי איפה אני, לא הצלחתי לומר דבר,
״מ…מי זה?״ סוף סוף הצלחתי להשחיל מילה,
פתאום שני דמויות מעורפלות התגלו מולי, רופאים.
״את קיבלת סם מרדים כדי שלא תחושי כאב בזמן הטיפול אבל הכל בסדר זואי, בקרוב תרגישי יותר טוב….״
ואז בלי להבין כלום, החושך שוב פעם כיסה אותי.

מגע מוכר העיר אותי,
״את מרגישה יותר טוב?״ העירפול לאט לאט התפוגג ולפניי ראיתי את אמא שלי,
״איפה אני?״ הסתכלתי ימינה ושמאלה, לא הצלחתי לראות הרבה,
״את בבית החולים, החברים שלך מחכים לך בחוץ אני יכולה להכניס אותם?״
הנהנתי בעייפות.
אמא שלי עזרה לי להתיישר והתיישבתי במיטה, הסתכלתי מקדימה והמראה החריד אותי,
שמו לי גבס,
גבס ברגל, לא ביד! ברגל, גבס עבה וכבד, הגבס היה תלוי באוויר במתקן, רציתי לצרוח ולבכות, כי הרגע גזלו ממני את הריקוד, ואני באמת הייתי בוכה וצורחת אם החברים שלי לא היו נכנסים באותו רגע.
״זואי!״ צעקה ירין ורצה מסף הדלת אל המיטה בה שכבתי, תלתליה קפצו בזמן שרצה והיא חיבקה אותי בלי הכנה מוקדמת, רוני הצטרפה לחיבוק בלי להגיד מילה.
כשירים ורוני שחררו אותי סוף סוף מהחיבוק ראיתי את יותם, אח של ירין,
״מה שלומך זמרת?״ הוא שאל וחשף שיניים לבנבנות שובבות, זה פשוט מפחיד איך שהוא דומה לירין, זה כמו ירין רק ממין זכר.
״אני בסדר, יותר טוב תודה שאתה שואל״ חייכתי אליו באופן מאולץ, לפתע הרגשתי שמישהו מהצד השני מחזיק לי את היד, מצד שמאל.
זה היה סם.
״היי חמורה״ הוא אמר בחיוך והסתכל לי ישירות בעיניים,
״היי טמבל״ הסתכלתי עליו והפעם חייכתי חיוך אמיתי, לא היה לי אכפת שהוא הקניט אותי, הרגשתי שזה לא מכיוון רע, האמת? יש לו מזל שאני עם גבס אחרת אני מזמן הייתי נפגעת ודופקת לו בעיטה או שניים.
״מה מצבך?״ הוא שאל וחייך חיוך יותר גדול, פתאום שתי גומות חן נפרשו על פניו, אף פעם לא ראיתי אותן לפני כן..
״אה.. אמ…״ גמגמתי לרגע, הרגשתי לשנייה טיפה ריחוף, התאפקתי על עצמי ואז המשכתי ״האמת שאין לי מושג לגבי מצבי, מה קרה בכלל?״
הייתה פתאום שתיקה מצמררת, שתיקת מבוכה כזאת, אף אחד לא רצה לומר כלום,
״האמת שהדבר היחיד שאני יודעת הוא שזה קרה בשיעור שירה, ואני לא איתכם בשיעור שירה..״ אמרה ירין במבוכה כאילו היא מכינה לעצמה פטור,
הסתכלתי על סם, הוא לאט לאט ניתק את ידו משלי ״אני לא הייתי בחזרה היום, הייתי במקום אחר ורק לפני כמה שעות הודיעו לי שאת כאן ובאתי…״
יותם סימן לי גם שאין לו מושג במהירות כדי לוותר כבר על התואר כנראה המפוקפק של הבנאדם שיספר לי מה קרה.
לבסוף כל הראשים הופנו לרוני, לא הייתה לה אפשרות אחרת חוץ מלספר ״נו!״ ניסיתי לדרבן אותה.
שפתיה רעדו ועורה החוויר, היא לא נראתה כרגיל ״ד….דנה..״ היא גמגמה קצת,
״היא בכיאוגרפיה גרמה לך ליפול את… נפלת כנראה ממש קשה….״ היא אמרה מובכת,
״אני לא ראיתי הרבה אבל… את החלקת באופן ממש חמור ולפי מה שאני הבנתי מהרופאים…״
״מה?!״ התקוממתי על דבריה,
״הייתי צריכה לנחש! דנה עשתה את זה!״ לא היה לי עוד טיפת סבלנות לילדה הזאת! היא הגיעה לקצה ממזמן!
״א…אני די בטוחה שהיא לא התכוונה…״ אמרה רוני בנסיון להגן עליה,
״על בטוח שהיא עשתה את זה בכוונה..״ סיננה ירין בשקט.
הרגשתי איך רציתי לקפוץ מהמיטה הזאת ולמעוך את דנה בעזרת הגבס הכבד הזה, הוא יספיק כדי למעוך את הציפלוחה הזאת… עיניי התלהטו מרוב זעם ושנאה שאני נשבעת שלרגע הרגשתי איך אני עומדת לשבור משהו,
״אתם יכולים להשאיר אותי לבד בבקשה…?״ סיננתי בשקט, אף אחד לא צריך לראות אותי צורחת.
כולם יצאו בשקט וסגרו אחריהם את הדלת, עמדתי לצרוח, אבל אז הבנתי שאחד לא יצא,
סם.
״לא שמעת אותי?״ אמרתי בעצבנות.
״שמעתי, אבל נראלי שאני צריך להישאר״ אמר סם בשלווה והתיישב על המיטה, כמעט ולא היה בנינו מרווח לנשימה, הרגשתי איך אני טובעת בתוך העיניים שלו בשקט, הרגשתי איך הנשימה שלי נעצרת ואיך הכעס שלי נדחק לפינה לרגע, הוא אחז בידי שוב פעם, לא רציתי שהוא יעזוב אותי, הרגשתי איך היד שלו מרגיע את כל כעסיי ומשככת אותם, הרגשתי איך הלב שלי מתרומם מעלה ומעלה… ובן רגע הלב שלי התרסק כאשר סם התרחק ממני ועזב לי את היד, הוא שיחק בי… הרגשתי שהוא שיחק בי, כשהוא עזב אותי הכעס חזר ולחיי התלהטו מרוב בושה, הרגשתי שהסמקתי, אף פעם לא הרגשתי דבר שכזה, הכעס שלי גדל פי שלושה! מה הוא רוצה?!
״תצרחי״ הוא אמר ושבר את השתיקה הארוכה.
״מה?״ לא הבנתי את מילתו, משום מה היה לי יותר טוב כשהשקט הזה היה שם, ושאולי ישאר,
״משהו שאמא שלי לימדה אותי, תצרכי, זה מפרק כעסים ולחצים…״
הסתכלתי לצדדים בביישנות ״אני לא רוצה לצרוח, אני באמצע בית חולים… יש פה אנשים…״
״אז נצרח ביחד״ אמר סם מרוצה מעצמו, הוא חייך חצי חיוך מעודד,
״את מוכנה?״ הוא שאל אותי בשקט, הנהנתי,
״שלוש ארבע ו….״

״שמעת את זה?!״ קראה רוני בבהלה לירין ויותם, הם היו עם רגל אחת כבר מחוץ לבית החולים,
״שמענו מה?״ שאל יותם,
״הייתי בטוחה ששמעתי צרחה״
שלושתם השתתקו לרגע, הם באמת שמעו צרחה, צרחה של שני אנשים,
״את צודקת״ ירין אישרה את דבריה של רוני ״בטח שני משוגעים״ גיחכה ירין והם המשיכו ללכת בדרכם.