אני לא בת דודה שלה- פרק 70

אני לא יודעת איך הגעתי לזה שאני |כותבת| סיפור
ואני לא יודעת איך הגעתי למצב שאתם אוהבות את הסיפור.

״מה קרה?!״ אמיליה נכנסה בריצה לחדר ונשענה על השולחן מתנשפת
״זה זאין״ אמרתי לה בביישנות, אני לא מבינה ממתי אני מתביישת ממנה.
״מה איתו?״ היא אמרה משתעלת והתיישבה על הריצפה הקרה בעייפות

״התנשקתם?!״ היא אמרה עם חיוך גדול על פניה לאחר שסיפרתי לה מה קרה עכשיו
״כן אבל אמיליה שמעת מה הוא אמר לי בסוף? אני הבין לא נכון את התגובה שלי, אני עכשיו הרחקתי אותו ממני״ אמרתי מנערת אותה מהחלומות שהיא נכנסת אליהם מזה שהתנשקנו
״את רוצה שאני ידבר איתו?״ היא שאלה לאחר שחשבה לעצמה כמה דקות, לפעמים אני ממש מתה לדעת מה הולך בראש שלה
״לא לא, אסור שהוא ידע שסיפרתי לך על זה שפרי והוא זה יחסי ציבור״ אמרתי במהרה מורידה אותה מהרעיון, אך פרצוף מצטער עלה על פניה של אמיליה, הבנתי למה בדיוק
״ידעת על זה נכון?״ אמרתי מעט פגועה, היא התקרבה אלי לאט
״כן.. פרי סיפרה לי באחת ההופעות של הבנים, את חייבת להבין אותי אנ..״ היא התחילה להגיד אך קטעתי אותה
״אלוהים! את ידעת מזה ולא חשבת לספר לי?״ אמרתי כמעט בצעקה, דמעות עלו לעייני וראיתי שאמיליה קצת נפגעה אך התעקשה לא להראות את זה
״פשוט.. תצאי מהחדר״ אמרתי לאחר דקה
״אמילי..״ היא מילמלה והתקרבה אלי עוד קצת אבל התרחקתי מימנה
״לכי״ אמרתי בצעקה, הפרצוף הפגועה שהיה על הפנים שלה התחלף במהרה לפרצוף חסר רגש או הבעה והיא יצאה בהליכה מהירה מהחדר ורעש חזק מהדהד ברחבי החדר כאשר היא סגרה את הדלת.
נשכבתי על המיטה כאשר פניי עמוק בתוך הכריות.

~נקודת המבט של נייל~

יצאתי מהחדר שלי ושל אמיליה בעיצבון ושמעתי יללה קטנה שיצאה מהפה של אמיליה כאשר טרקתי את הדלת.
אני באמת מופתע מזה שהיא מוכנה לפספס את היום הולדת שלי בשביל ללכת לאוניברסיטה מטופשת.
לא ידעתי לאן ללכת אז התיישבתי על הריצפה במסדרון הגדול של המלון ונישענתי על הקיר, מחשבות רצו בלי סוף בראשי.
אני ואמיליה עכשיו בריב? אני לא בטוח, אני לא רוצה אך אני חושב שהיא נפגעה והיא לא תסלח לי כל כך מהר, למרות שאני מקווה מאוד שזה לא יקרה, סוף סוף הכל רגוע אף אחד לא חטוף אף אחד לא אומר לנו לא להיות ביחד ולאף אחד מאיתנו לא נאבד הזיכרון, אך אני מניח שזה כישרון אצלנו למשוך צרות.
לאחר עשר דקות ראיתי את אמיליה יוצאת ורצה במהירות לחדר של אמילי, למזלי היא לא ראתה אותי משום שהסתתרתי מאחורי עציץ גדול.
חשבתי לעצמי מה היא יכולה לעשות שם, אני מבין שהם החברות הכי טובות אבל מה יש לה לחפש שם בשעה כזאת? כבר עשר וחצי בלילה ואני כאן בחוץ.
לאחר עוד כמה דקות שמעתי צעקות מהחדר ואמיליה יצאה משם עם פרצוף מוזר, אך במהרה הוא הוחלף לפרצוף פגוע והיא רצה קומה אחת למטה כאשר היא בוכה, אני מניח שהיא הולכת לחדר של ההורים שלה.

לא יכולתי להתעלם מזה שכנראה אמילי פגעה בה מספיק בשביל שהיא תבכה, בהתחשב לעובדה שאמיליה ממש לא בוכה מכל דבר קטן.
קמתי במהירות ודפקתי בדלת
״אמיליה זה אני״ צעקתי לה לאחר ששאלה מי זה, היא פצחה את הדלת וראיתי שהעיניים שלה אדומות
״היי ניילר״ היא אמרה משחקת כאילו היא לא בכתה אך אני עליתי עליה
״אפשר להיכנס?״ שאלתי בשקט, היא הינהנה ופינתה לי את הדרך, נכנסתי והתיישבתי על כיסא שהיה ליד שולחן הכתיבה
״מה קרה?״ שאלתי אותה בדאגה
״כלום״ היא אמרה משקרת
״אני שמעתי צעקות וראיתי אותה יוצאת בריצה מהחדר שלך״ אמרתי והיא השפילה את ראשה בעייפות ואז סיפרה לי את כל מה שקרה

״והיא לא סיפרה לך על זה?״ שאלתי בודק אם הבנתי נכון
״כן! אתה מאמין?!״ היא אמרה עם פרצוף מעוצבן
״כנראה היה לה סיבה טובה לא לספר״ ניסיתי לחשוב
״אין סיבה טובה, היא הסתירה את זה ממני כאשר היא ידעה שאני אוהבת אותו״ היא אמרה קמה מהמיטה והלכה למטבחון למלות לה כוס מים, היא שתתה ממנה באיטיות ושמה את הכוס על השיש.
״נייל, אתה יכול בבקשה ללכת אני רוצה לישון״ היא אמרה לאחר כמה דקות בהתחננות
״כמובן״ אמרתי, חיבקתי אותה ויצאתי מהחדר סוגר את הדלת בעדינות
״דאמט״ מילמלתי מנסה לעקל את המידע שהיא סיפרה לי על זה שהיא מאוהבת בו
ידעתי על זה שזה סתם יחסי ציבור, אבל אני עדיין לא מבין למה אמיליה לא סיפרה לה על זה אבל אני בטוח שיש לזה סיבה מספיק טובה.
אני מכיר אותה, היא לא הייתה עושה משהו רע לחברים שלה ובטח שלא לאמילי שהם צמד שאי אפשר להפריד.
הלכתי לאט לחדר ופתחתי את הדלת, סגרתי את הדלת בשקט והורדתי מכנס, נשאר רק עם בוקסר, נשכבתי על המיטה שנרדמתי לאחר עשר דקות עם מחשבות על אמיליה.

~נקודת המבט של אמיליה~

יצאתי מהחדר של אמילי, כאשר סגרתי את הדלת הברזים של העיניים נפתחו ואוטומטית רצתי במהירית לחדר של ההורים שלי
״אמיליה?״ אבא שלי אמר כאשר נכנסתי לחדר שלהם וסגרתי את הדלת בחוזקה, כאשר ההורים שלי ראו אותי שוכבת על הריצפה כשאני בוכה הם באו אלי בריצה
״ילדה שלי..״ אמא שלי מילמלה כאשר היא מסמנת לאבי לצאת מהחדר בשביל שיהיה לנו שיחת בנות, אבא שלי נישק את ראשי ויצא מהחדר.
אמי הקימה אותי מהריצפה ונשכבנו ביחד על המיטה
״מה קרה?״ היא שאלתה אותי אך לא ידעתי אם להגיד לה, כמובן שאני סומכת על אמא שלי, אבל אני כבר ילדה גדולה, אני לא חושבת שאני צריכה לספר לה כל דבר שקורה לי וכל פעם שאני בוכה לרוץ אליה, אבל אני לא שלטתי את זה ופשוט מצאתי את עצמי רצה בניגוד לרצוני לחדר שלהם

״זה שאת ילדה גדולה לא אומר שאת לא יכולה לספר לי״ היא אמרה קוראת את מחשבותיי, זה טיפה הבהיל אותי אבל העלמתי עין על קריאת המחשבות שלה והתחלתי לספר לה מה קרה
כל פרט ופרט שרק עלה לי לראש ולא התאמצתי להסביר שום דבר מהריבים שלי עם אמילי ונייל, לא האמנתי שאני יריב עם שני האנשים מהחשובים בחיי ועוד באותו הזמן.
אני מניחה שכזאת אני, מושכת את כל הסכנות והריבים אלי, כל ההרפתקאות והסיכונים מוצאים את השביל שנכנס ללב שלי לא מצליח לעצור אותי ונותן לי להיכנס לשם.