פרי החשכה ~ פרק 4 (האחרון)

פרק 4:

חזרתי הביתה שמחה ומאושרת. רציתי להתקשר לזואי ולהגיד לה שסבא וסבתא שלי בסדר אבל אז נזכרתי ששברתי את הטלפון שלי. אחרי ארוחת הערב הלכתי לישון והפעם לא להיבהל מאח שלי אלא לדבר איתו. אבל כשנרדמתי החלום שלי כבר היה אחר. חלמתי שאני עפה בעננים עם הבחור שפגשתי בבית הספר. ראיתי מולי סירה ועליתי איתו ואז החלום נגמר. בבוקר רצתי לבית הספר וניסיתי לחפש את זואי בכל בית הספר. כנראה זואי עדיין לא הגיעה כי לא מצאתי אותה. נכנסתי לכיתה בצלצול ולא ראיתי אותה. היום עבר ממש לאט, חשבתי שאני משתגעת, בלי זואי הכל נהייה חסר טעם…כשחזרתי הביתה התקשרתי לזואי מהבית. אף אחד לא ענה. התחלתי לדאוג אז החלטתי ללכת לבית שלה לבדוק אם היא בסדר. כשהגעתי דפקתי על הדלת וחיכיתי. חיכיתי דקה. שתיים. חמש דקות. כבר היה רבע לארבע ואף אחד לא פתח לי את הדלת. חשבתי שאולי היא נפגעה ממני שלא דיברתי איתה מלא זמן. עכשיו כבר התחלתי להתכונן למה שהיא תגיד לי, הייתי מוכנה לשמוע ממנה שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר או לראות אותי אף פעם, וככה לאבד גם את הבנאדם היחיד שתמך בי והאמין לכל מה שעברתי עד עכשיו. חיכיתי כל היום לצלצול ממנה אבל זה לא קרה. בערב התהלכתי בחדר בדאגה שאולי משהו קרה לזואי, שאולי באשמתי הרוח רודפת אותה או כבר הרגה אותה! לרגע אחד עצרתי ופתאום מישהו תפס ביד שלי. הפעם לא נבהלתי כי הייתי די בטוחה שזה שוב אח שלי אבל כשסובבתי את הראש ראיתי מישהו עם מסכה עומד מולי. והוא היה…מוצק. מי שעומד מולי הוא בנאדם, אולי רוצח או גנב.
"מי אתה!" אמרתי בבהלה.
"יואו תרגיעי זאת רק אני." אמרה והורידה את המסכה.
"זואי! הבהלת אותי משוגעת!" אמרתי בהקלה והתנפלתי עליה בחיבוק. זואי התקשרה וביקשה מאמא שלה להישאר לישון אצלי. סבתא הביאה לנו קצת פינוקים וזללנו הכל תוך 10 דקות. היא סיפרה לי את כל האירועים שקרו בזמן שלא דיברנו אחת עם השנייה ואני התאבנתי כמו אבן כששמעתי שכריס נישק אותה כשחשב שזאת אחותה. זה היה הסיפור הכי מוזר ששמעתי בחיים שלי, אבל בניגוד למה שקרה לי מאז שעברתי לגור פה הסיפור שלה יותר הגיוני משלי פי כמה, אז לא הייתה לי ברירה אלא להאמין לה. הלילה ירד ממש מהר ואנחנו צחקנו כל כך הרבה עד שנהיינו עייפות. נשכבתי לישון ונרדמתי. שוב הבחור הזה שעזר לי הופיע לי בחלום. אני שוב עפה והוא לידי, הגענו לסירה שבשמיים ושנייה לפני שהתנשקנו התעוררתי. קמתי והלכתי לשירותים על קצות האצבעות כדי לא להעיר את זואי. חזרתי לחדר ולא ראיתי אותה. בהתחלה נבהלתי אבל אז היא נכנסה לחדר ונראתה קצת מוזר. שאלתי אם קרה משהו אבל היא כנראה לא שמעה אותי. הלכתי למטבח ומילאתי שתי כוסות מים ואז שמעתי את זואי צועקת. "ניקול בואי מהר!" מרוב לחץ בטעות הפלתי את הכוס עם המים ועליתי למעלה בריצה. פתחתי את הדלת לחדר ורצתי במהירות לחלון. לא יכולתי להאמין למראה עיניי. ראיתי את כריס מנופף בחיוך אלינו. כל כך שמחתי לראות אותו. בניגוד לכל מה שקרה, שהוא רדף אותי בחלומות וניסה לא פעם להרוג אותי, הייתי מאושרת לראות אותו מחייך. כריס עלה בריחוף חינני לתוך החדר שלי עדיין מחייך. הוא התנצל על כל מה שקרה לי מאז שעברנו לבית הזה. במשך כמה זמן דיברנו המון על הילדות הקצרה מאוד של כריס ועל הילדות המוזרה שלי. בסופו של דבר הבוקר עלה והוא היה צריך לחזור למקום שלו. רציתי שהוא יישאר אבל הוא נעלם. סבתא דפקה על הדלת ואמרה שאנחנו צריכות להתכונן לבית הספר. התלבשנו במהירות ויצאנו לבית הספר. כשהגענו קלטתי מרחוק את הבחור שעזר לי ובלי ששמתי לב הסמקתי ונהייתי אדומה. זואי אמרה לי שאני נראת כמו עגבנייה בצבע האדום הזה אבל שמעתי את זה במעורפל. הוא התחיל להתקרב לכיוון שלנו. דחקתי בזואי להתקדם יותר מהר.
"מה קרה? למה הסמקת?" שאלה זואי.
"מה?" נבהלתי מהשאלה וסובבתי מהר את הראש.
"שאלתי למה נהיית עגבנייה." היא אמרה.
"אממ סתם בלי סיבה…" אמרתי בלחץ.
זואי כנראה קלטה שאני מסתירה ממנה משהו אז נשברתי וסיפרתי לה עליו. כשהמורה הגיע לכיתה התיישבתי במקומי. השיעור הלך ממש אבל ממש לאט. הדבר היחיד שהעסיק אותי זאת המחשבה על הבחור הגבוה והיפה שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. בסוף השיעור זואי נתנה לי ציור שהיא ציירה. רציתי להגיד לה תודה אבל היא נעלמה. הציור היה מדהים. הייתה מצוירת אחותה של זואי בכזה דיוק שלא יכולתי להאמין שזאת לא תמונה מצולמת. ואח שלי…דמעות התחילו לעלות אבל החזקתי מעמד. כשזואי חזרה לכיתה היא נראתה מרוצה מעצמה. לא הבנתי מה קרה לה בזמן שהייתה בחוץ וגם לא רציתי לשאול. כשהיא התקרבה אלי הושטתי לה את הציור שלה אבל היא דחתה את זה ודחפה אותו בחזרה אלי. היא אמרה לי לפגוש אותה היום בחנות הגלידה והסכמתי בלי לשאול שאלות. אחרי בית הספר נפרדתי מזואי ורצתי הביתה להתכונן. לבשתי ג'ינס סגול עם קרעים, חולצה שחורה וג'קט לבן עם גולגולת מצויירת עליו ויצאתי בריצה מהבית. כשהגעתי מתנשפת לחנות ראיתי את זואי מרחוק הולכת יד ביד עם איזשהו ילד שבחיים לא ראיתי.
"מי זה?" שאלתי בצחקוק כשהם התקרבו.
"חבר שלי, ג'רמי." היא אמרה.
"מזל טוב. אני נורא שמחה בשבילך." אמרתי לה בחיוך רחב.
"עוד כמה דקות אני זאת שאצטרך להגיד לך מזל טוב בחיוך דבילי כזה…" היא אמרה.
ממש לא הבנתי על מה היא מדברת אבל בכל זאת הלכתי אחריה. כמה מטרים ממני קלטתי את הבחור מבית הספר שפגשתי יותר מפעם אחת. יצאתי מהחנות והסדרתי את הנשימה שהייתה כבדה מרוב לחץ.
אחרי דקה ג'רמי בא ואמר לי לבוא אחריו. הוא הוביל אותי ישר אל מול הבחור הזה והכיר בינינו. עכשיו אני יודעת שקוראים לו ריין והוא יודע שאני ניקול. 'אני אהרוג את זואי אחרי זה.' אמרתי לעצמי והסמקתי כשריין אמר את השם שלי.
"מה?" אמרתי.
"שאלתי אם לקנות לך גלידה. " הוא אמר בצחקוק.
"אממ לא צריך, אני אקנה…תה." אמרתי והזמנתי תה שחור.
"אממ אז…תגידי הרגל שלך החלימה מאז?" הוא שאל, כפי שהבנתי, בביישנות.
"אה כן, היא בסדר עכשיו." אמרתי.
"טוב לדעת…" הוא אמר.
הסתכלתי עליו בסקרנות לכמה שניות יותר משרציתי וכשהוא קלט שאני מסתכלת עליו, אני הסמקתי והוא גם. התיישבנו באחד השולחנות ושתקנו הרבה זמן. ניסיתי לתפוס את המבט של זואי וכשהיא הסתכלה עלי לבסוף באיטיות קירבתי את האגודל לגרון כסימן שאני ארצח אותה. נראה שהיא הבינה כי היא צחקה. עברו עוד כמה דקות ועדיין אף אחד מאיתנו לא אמר כלום. כל הזמן הסתכלתי על זואי והיא החזירה לי מבט נוזף שאומר "תגידי לו משהו!". ניסיתי לחשוב על נושא מעניין לדבר עליו עם ריין אבל אז קלטתי שזואי וג'רמי נעלמו.
"אממ רוצה לנסוע לנהר?" הוא שאל. כנראה הוא גם קלט שהם נעלמו.
"נהר? זה רחוק, לא?" שאלתי.
"מה פתאום. אפשר לקחת אופניים ותוך חמש דקות נהיה שם." הוא אמר.
"אממ אין לי אופניים…"
"אהה אממ לא נורא…את יכולה לנסוע במושב האחורי של האופניים שלי…" הוא אמר וקם מהכיסא.
"אה טוב אז בוא נלך."
יצאנו מהחנות והלכנו למקום שחונים שם אופניים. הוא עלה ראשון ואני אחריו.
"תחזיקי חזק כדי לא ליפול." הוא אמר לי וכמעט חיבקתי אותו. זה היה רגע ממש מביך כי עוד לא יצא לי לנסוע על אופניים. המשפחה הדפוקה שלי לא קנתה לי שום כלי רחב נייד בחיים. תוך כמה דקות הגענו לנהר והיה שם מד-הים. התיישבתי על אחד הספסלים בזמן שריין קשר את האופניים.
"וואו ממש יפה פה…" אמרתי.
"אה כן, בשבילי זה לא ממש מרגש. אני בא לפה כל יום בערב בשביל להירגע." הוא אמר לי והתיישב לידי. שמתי לב שהוא מסתכל עלי במבט בוחן.
"מה?" שאלתי בחשדנות.
"כלום.." הוא לחש.
"אני רצינית.." אמרתי לו.
"גם אני.." הוא אמר לי, רכן מעלי ונישק אותי.
בחיים שלי לא תיארתי לעצמי כמה זה יהיה מדהים. וכשהתנתקנו הסמקתי כל כך שריין התחיל לצחוק צחוק מתגלגל ומידבק בצורה מפחידה. הוא חיבק אותי חזק ונראה מאושר. הייתי קצת נבוכה בהתחלה אבל אחר כך הייתי גם מאושרת מהרגע הזה. נשארנו ככה הרבה זמן ולא שמתי לב איך הזמן טס. כשהחשיך ריין הסתכל על השעון שלו ושרק חרישית.
"הגיע הזמן ללכת הביתה…יהרגו אותי." רק כשהוא הסתכל עלי ואני עליו ישירות קלטתי שהעיניים שלו בצבע טורקיז כמעט כמו שלי, יש לו נמשים חומים וחמודים על הלחיים ועל השפה התחתונה שלו יש צלקת קטנה.
"אתה ממש חמוד, אתה יודע?" שאלתי. הוא הסמיק מהשאלה אבל הנהן.
"ואת יודעת כמה את יפה?" הוא שאל ונישק אותי. התיישבתי שוב במושב האחורי רק הפעם אני באמת חיבקתי אותו. נסענו מהר עד שהגענו לבית שלי. הוא נישק אותי עוד פעם והייתה לי הרגשה שמישהו מסתכל עלי (כמובן חוץ ריין). הוא התרחק מנופף בידו תוך נסיעה וכשכבר פניתי לכיוון הבית קלטתי מרחוק משהו זוהר. התקרבתי קצת וראיתי את כריס. רצתי אליו בחיוך.
"אז אחות קטנה…מי זה הבחורצ'יק הזה?" הוא שאל בצחקוק.
"אתה עוקב אחרי? חוצפן! וחוץ מזה זה ריין…" אמרתי בעצבנות קלה.
"אני שמח בשבילך…" הוא אמר לי בעיניים עצובות.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום." והוא מיד שינה את הפנים שלו לקורנות מאושר.
"תודה…" אמרתי בצחקוק. הוא נעלם שוב ואני הלכתי הביתה. בסלון סבתא שלי וזואי ישבו ודיברו בשקט בהתלהבות.
"מתי הגעת?" שאלתי בהפתעה.
"היי ניקול!" היא אמרה בשמחה.
"היי." אמרתי והלכתי לחבק אותה. רציתי כבר עכשיו לספר לה על ריין אבל לא לפני סבתא שלי. "מה את עושה פה? למה המזוודות?" שאלתי בחשד.
"באתי רק לספר לך ש…אנחנו טסות לבריטניה!" היא צעקה.
"מה! את רצינית? את עובדת עליי? כי אם כן אני אהרוג אותך." אמרתי ברצינות.
"תירגעי…תנשמי עמוק…ולא! אני לא עובדת עלייך!" היא צעקה.
"מה? סבתא את מרשה?" שאלתי.
"את צריכה לשאול בכלל?" אמרה סבתא תוך כדי צחקוק.
חיבקתי את סבתא ואז את זואי. עלינו לחדר שלי וסיפרתי לה עלי ועל ריין. היא כל כך שמחה שאני פשוט לא יכולה לתאר את ההרגשה שלה. לא יכולתי לכעוס עליה על זה שהיא השאירה אותי מקודם לבד כי אם זה לא היה קורה עדיין הייתי יושבת מול ריין בשתיקה ולא היה קורה בינינו כלום. זואי אמרה שאנחנו נצטרך לעשות רשימה של דברים שאנחנו צריכות עד מחר בלילה כי ב-12 נצטרך להיות בנמל.
"אוקי…אז להתקשר לבית הספר ולהודיע למנהלת." התחילה זואי להגיד.
"את זה יעשו סבא וסבתא וגם אמא שלך למקרה חירום." אמרתי לה.
"אממ כן, להתקשר לג'רמי וריין…" ברגע שהיא אמרה את זה נעשינו עצובות. להשאיר את ריין לבד לשבוע וחצי ועוד כשרק היום נעשינו חברים…לא יכולתי לתאר את זה. ירדנו למטה כדי להתקשר מטלפון הבית שלי. התקשרתי ראשונה.
"היי ריין…" אמרתי.
"היי ניקול…?" אמר ריין בחשדנות. "למה הקול העצוב? קרה משהו?"
"כן. אני וזואי טסות לבריטניה…רק חבל לי להשאיר אותך לבד שבוע וחצי…" אמרתי בעצב.
"את צוחקת? אני אסתדר לבד…חוץ מזה אתן חוזרות בדיוק כשמתחיל חופש פסחא…אז יהיה לנו שבועיים להיות ביחד!" הוא אמר בשמחה.
"יופי! אני שמחה שאתה לא עצוב או כועס." מצב הרוח שלי השתפר ממש מהר. "טוב אז ביי."
"ביי. תגידי לפני שאת טסה אנחנו ניפגש עוד?" הוא שאל.
"ברור שכן. אל תהיה אידיוט. נראה לך שאני יעזוב בלי להיפרד ממך?" אמרתי כמעט בכעס.
"ברור, איך יכולתי לחשוב אחרת…טוב ביי."
ניתקתי, העברתי את הטלפון לזואי והשארתי אותה לבד לדבר עם ג'רמי. עליתי למעלה לחדר והתחלתי לארוז. כשהמזוודה שלי הייתה כבר ארוזה, ראיתי בחלון את ריין מנופף וקורא לי. רצתי למטה וחיבקתי אותו ממש חזק עד שהוא כמעט נחנק.
"אל תשכחי אותי, אוקיי?" הוא אמר בדאגה.
"אל תדאג… אם אתה התכוונת להגיד לי לא להסתכל על בנים אחרים שם…" אמרתי לו בצחקוק.
"אני לא דואג. אני סומך עלייך במיליון אחוז. הבאתי לך מתנה קטנה." הוא אמר לי והוציא מכיס המעיל שלו שקית קטנה ובתוכה הייתה קופסא שבתוכה הייתה שרשרת מזהב עתיקה עם אבן חן ירוקה.
"זה מדהים! תודה!" נישקתי אותו ממש חזק. ריין ענד את השרשרת על הצוואר שלי.
"תשמרי עליה, היא הייתה שייכת פעם לסבתא שלי." אמר.
נשמתי עמוק, מתענגת מהרגע עוד כמה שניות. "טוב אנחנו צריכות עוד מעט לזוז…ביי."
"ביי." הוא אמר לי, חיבק אותי שוב והלך. נכנסתי הביתה מרוצה. הסתכלתי דרך החלון איך ריין הולך. ראיתי את ג'רמי מרחוק וקראתי לזואי לצאת. חיכיתי עד שזואי תסיים ותקרא לי למונית שאמורה להגיע עוד חמש דקות. כשזואי קראה לי לצאת למונית אני לקחתי את המזוודה שלי. נסענו במשך חמש עשרה דקות. כשהגענו אמא של זואי פשוט דחפה לנו לתוך המזוודה מברשות שיניים, נשנושים וכל מיני שטויות אחרות. רצנו במהירות למטוס שלנו, התיישבנו במקומות שלנו ונשמנו עמוק כדי להסדיר נשימה. אחרי 3 שעות של טיסה מעצבנת הגענו לנמל התעופה של בריטניה. הלכנו אחרי כל הנוסעים של המטוס שלנו כדי לקחת את המזוודות. הנמל לא היה כזה גדול כמו בגרמניה. לקחנו את המזוודות שלנו ויצאנו החוצה לתחנת המוניות. המונית שלנו לקחה אותנו ישר למלון שלנו לא רחוק מהים. היה בחוץ חמים ונעים, יום מושלם לשיזוף. המלון שלנו היה ענקי! היה שם ממש מדהים. כשעלינו לחדר אני ישר רצתי להחליף לבגד ים וקראתי לזואי לבוא אבל היא רצתה ללכת לבאולינג. ירדתי למטה וכל הבריכה הייתה תפוסה. החלטתי במקום זה ללכת לים אז מעל בגד הים שלי לבשתי חולצה וחצאית. כשהגעתי לים הורדתי את הבגדים ורצתי למים הקרירים. אחרי שחייה קצרה מרחוק ראיתי חבורה של בנים שוחה אלי. שחיתי בחזרה לחוף ונשארתי שם להשתזף קצת. מישהו הסתיר לי את השמש. באי חשק פתחתי את העיניים וראיתי שוב את חבורת הבנים הזאת.
"היי." הבן שעמד מולי אמר לי באנגלית בריטית מושלמת.
"לא מדברת אנגלית." אמרתי להם בגרמנית כדי שירדו ממני.
"גם אנחנו לא." אחד מהם אמר בצחקוק בגרמנית.
"בסדר, מה אתם רוצים ממני?" שאלתי.
"כלום. רק לשאול אותך אם את רוצה שנקנה לך גלידה, מה את אומרת?" שאל מישהו אחר.
"ראשית, יש לי כסף משלי. שנית, אני לא צריכה שום גלידה. שלישית, יש לי חבר! אז תעופו לי מהעיניים, אתם מסתירים לי את השמש." צעקתי עליהם.
"אה אוקיי…ביי." הם אמרו בביישנות. התלבשתי וחזרתי בכעס לחדר שלנו במלון. פתחתי את הדלת וטרקתי אותה ממש חזק. התפרקתי על המיטה מרוב תשישות וכשכמעט נרדמתי זואי נכנסה בחיוך ענקי.
"היי." אמרתי לה בקול ישנוני.
"היי!" היא אמרה לי מאושרת.
"איפה היית?" שאלתי אותה.
"אממ קודם הייתי בבאולינג כמו שאת כבר יודעת, קניתי לי שם מילקשייק, הלכתי לקניות ותנחשי מה קניתי!" היא אמרה לי.
"אממ משהו שקשור ללהקה שאת מתה עליה?" שאלתי.
"נכון! וגם משהו בשבילך! הנה קחי." היא אמרה לי והושיטה טבעת זהב (כנראה פלסטיק עם ציפוי) עם תכשיט בצורת ורד ירוקה שמתאימה בדיוק לשרשרת שריין נתן לי.
"וואו, תודה זה מעולה!" אמרתי וחיבקתי אותה.
"בבקשה." הדלקתי את הטלוויזיה על חדשות גרמניה.
"הי תראי, מראים את היער שלידו אני גרה."
ראיתי שזואי מסתכלת עלי במבט מהוסס.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום בואי נצא לאנשהו, לא כדאי להיתקע בחדר, עוד נמות משעמום." היא אמרה לי בעליזות שכנראה הייתה מאולצת וכיבתה את הטלוויזיה.
"אבל עוד מעט ערב ומגישים ארוחה, כדאי להתכונן, להתקלח ולהתלבש נורמלי." אמרתי לה והדלקתי שוב את הטלוויזיה. החדשות על היער שלנו נגמרו וקצת כעסתי על זואי. הלכתי למקלחת וכשיצאתי סידרתי יפה את השיער ושמתי את השרשרת שריין נתן לי. יצאתי עם זואי לחדר האוכל והדבר האחרון ששמעתי זה היה פיצוץ אדיר.
התעוררתי בבית החולים מטושטשת ומבהולת, סובבתי את הראש וראיתי את זואי שוכבת במיטה הקרובה אלי והיא נראתה פצועה.
"היא התעוררה, מהר כולם!" אמר רופא גרמני אחד שבדיוק נכנס לחדר. כל הרופאים התאספו סביבי והרגשתי ממש נבוכה כי הדבר היחידי שלבשתי היו תחתונים. ניסיתי לקום אבל הגב שלי ממש כאב. הסתכלתי על עצמי והיו לי הרבה פצעים, במיוחד באזור הגרון והחזה.
"מה קרה לי?" שאלתי.
"טוב, מה שקרה זה שהיה פיצוץ בבית המלון שלכן ונפגעת." אמר הרופא הגרמני.
"איפה השרשרת שלי?" שאלתי.
"היא כאן, על השידה לידך." אמר לי. ירדה לי אבן מהלב כשראיתי את השרשרת מונחת מסודרת על השידה הקטנה לידי.
"מה קרה לזואי? היא נפגעה קשה?" שאלתי.
"כן היא נפגעה ממש קשה, אבל אין מה לדבר על זה עכשיו, את צריכה לנוח ונצטרך לטפל בך עוד קצת. אנחנו נזריק לך חומר הרדמה, בסדר?" הוא שאל ואני הנהנתי עם הראש ונתתי להם לעשות איתי מה שבא להם. אחרי שהתעוררתי שוב הרופא שלידי נתן לי טלפון להתקשר לקרובים שלי והלך מהחדר. חייגתי יישר את מספר הטלפון של ריין.
"הלו?" ענה ריין.
"ריין! מישהו הפציץ את בית המלון שלנו וכולם נפגעו שם. אם תראה בבית הספר את ג'רמי תגיד לו שהכול בסדר עם זואי." אמרתי לו.
"את בסדר? שום דבר לא כואב לך?" שמעתי בקול שלו דאגה. ניסיתי לקום שוב אבל הגב שלי עדיין כאב מאוד.
"כואב לי הגב אבל חוץ מזה הכול בסדר." אמרתי לו וניסיתי להישמע שמחה. דיברנו במשך כמה דקות וכשראיתי שזואי מתעוררת ניתקתי והתיישבתי לידה על המיטה.
"זואי את בסדר? מה קורה?" זואי קמה על הרגליים בלי בעיה והתחילה ללכת. "לאן את הולכת? חכי! מה קרה?" קראתי לה אבל היא התעלמה.
"זואי! לאן את הולכת?" צעקתי לה והיא הסתובבה.
"אל תנסי לעצור אותי אני חוזרת לגרמניה." היא אמרה לי בקול מאוד רציני שהבהיל אותי.
"אבל למה?" התקרבתי אליה.
"אמא שלי נהרגה בידי שד אז אני הולכת להחזיר אותה." היא שוב אמרה ברצינות ובלי שחשבתי פעמיים לקחתי את השרשרת מהשידה.
"אז חכי אני באה איתך." אמרתי לה והלכתי אחריה בגב כואב. הלכנו בצעדים שקטים בבית החולים והיה לי חשש שזאת לא הולכת להיות בריחה קלה. כל הדרך רצנו לנמל התעופה. התפרצנו לתוך הנמל ונדחפנו בין כל ההמון. שילמנו את כל הכסף שהיה לנו על זוג כרטיסים בחזרה הביתה ורצנו למטוס. התיישבנו במקומות שלנו וראינו איך מרחוק מלא שוטרים מחפשים אותנו. הטיסה הייתה קצרה ותוך שעתיים נחתנו בפרנקפורט-נמל התעופה של גרמניה. רצנו ליציאה ולקחנו מונית ליער שלנו.
"זואי?" שאלתי.
"מה?"
"מה תעשי לשד הזה?" הצצתי דרך החלון והמשכתי. "את יודעת מה לעשות לו?"
"לא, אבל אדע מה לעשות כשאראה אותו." היא נשמעה בטוחה בעצמה. החלטתי לא לחפור לה יותר. הנהג עצר ליד היער ומרחוק ראיתי את הבית שלי.
"מאה יורו בבקשה." אמר הנהג והסתובב בשביל לקחת את הכסף שאין לנו. שמעתי במעורפל את זואי ממלמלת משהו אבל לא הבנתי מה. יצאנו מהר מהמונית והתחלנו לברוח. ראיתי שהנהג יוצא מהאוטו ורץ אחרינו. מרחוק ראיתי משהו אדום כמו צבע של דם ועצרתי. הנהג גם עצר וברח. הייתי משותקת ככה דקה וזואי כנראה קלטה שאני לא רצה אחריה.
"מה?"
"אני לא מתכוונת להתקרב לזה!"
"אוי נו זה כמעט כמו שהיה עם כריס! קדימה…!"
"כריס לא שד מרושע…" מלמלתי לעצמי ובלב כבד נאלצתי לרוץ אחריה. בינתיים שזואי והשד דיברו אני גררתי את אמא שלה למקום בטוח. זואי עשתה משהו לשד הזה שלא היה ברור לי. כששאלתי אותה איך היא עשתה את זה, היא רק חייכה חיוך מסתורי ולא ענתה כלום. עזרתי לזואי לסחוב את אמא שלה הביתה. נפרדתי מזואי והתקשרתי לריין ואמרתי לו שניפגש בנהר והוא הסכים מיד למרות הבלבול שלו. הגעתי לנהר בריצה וריין כבר ישב על אחד הספסלים. הוא רץ אלי, חיבק ונישק אותי. התיישבתי על הספסל לידו וסיפרתי לו כל מה שקרה לי מאז שאני עברתי ליער בדמעות זולגות על לחיי.