מתחת לקרח/

היא עושה עוד כמה צעדים בלי להתייאש, ידיה מושכות את החבל שמונח על כתפה כדי לעזור ואז אני מביטה סביבה.
היא עמדה לבדה, מביטה באגם הקפוא שמולה. חורשת היער היתה לבנה, מכוסה בשלג רך וטהור בכל מקום. העצים היו נטולי עלים וענפיהם הדקיקים היו מכוסים שלג גם הם. הם נראו כעננים קטנים. שיחים קטנים שצבעם הולך דועך הם הסימן היחיד שנשאר שמראה על אות חיים שפעם היה כאן.
האוויר היה אפלולי ומלא ערפל, כמו הרי השלג שמסביב.
היא החזיקה בידה את החבל הארוך והגס שסחבה כל הדרך, כשמפתחות מתנודדות ונוקשות קשורים אליו.
שמלתה הכחולה והדקה נפרסה סביבה כשמשב רוח קריר חלף ביער והעביר צמרמורת בגופה. היא חיבקה את זרועותיה כדי לחמם אותם ונשפה אוויר החוצה מריאותיה, צופה באדי הקור נעלמים.
שערה החום נפל על פניה כשהיא התכופפה לאחור והרימה דבר מה גדול וחד, ואז הניפה אותו והכתה חזק בקרח, שוברת את השכבה הדקה שהפרידה בינה לבין מה שחיפשה.
היא הביטה אל תוך המים ולקחה את החבל שהניחה על האדמה, מקרבת אותו אליה ומכניסה יד אחת אל תוך המים, מגששת בתוך הקור.
היא קולטת תנועה חדה מלמטה. ידיים המנסות לשחות למעלה אך משהו מונע מהן, והן שוב נגררות למטה.
היא לוקחת את המפתחות ומזנקת פנימה, צוללת אל הקרקעית, אל דמות. היא עוברת מפתח אחר מפתח עד שהיא מצליחה לבסוף לשחרר את האזיק שכבול אל רגלה, ואז הן צפות שוב מעלה.