אני לא מיוחדת- פרק 9, ותקראו למטה זה חשוב :>

-נ.מ הארי-
זה לא טוב, בהחלט לא טוב.דפקתי שוב בחדרו של מייק אך אין מענה.
"מייק, מייק צא במהירות, יש לנו בעיות, הרבה בעיות", אמרתי וצעקתי כבר בכל כוחי.
"אני בא",הוא אמר בקול, קול שלא היה אופייני לא, קול דואג ולא קול אדיש.
-נ.מ מייק-
ברגע שהארי דפק החזרתי במהירות את שרשרתי אל מתחת לחולצתי, מתעלם מניצוצה. ניגבתי את פניי מדמעותיי ומיד קמתי על רגליי.
אני חייב להיות רציני.
"אני בא", אמרתי בקול צרוד מעט. לא הקול הרגיל שלי.
-נ.מ אלכס-
נבהלתי ללא ספק. ניסתי לקרוע אותה מצווארי, לזרוק אותה לעשות משהו עם הדבר המוזר הזה. היא לא זזה ממקומה. היא נשארה תלויה על צווארי והניצוץ שלה רק גבר.
קמתי במהירות ושטפתי פניי. אני לא מאמינה לשום דבר מהדברים האלה.אני לא מצליחה להפנים שום דבר מהדברים שהאנשים – כן האנשים- המשוגעים האלה. כנפיים בנפיים זה לא משנה. אני לא יודעת מה הם עשו לי שזה גרם לי להאמין לזה. סיימתי לשטוף פניי ומהר יצאתי. הסתכלתי לצדדים ולא ראיתי אף אחד.
'יופי' מלמלתי לעצמי ורצתי אל עבר הדלת. ירדתי לקומה הראשונה ויצאתי מהדלת הראשית.
היה חושך מוחלט. הייתי משערת שהיום הזה עבר מאוד לאט. מאוד.לקחתי את ניידי מכיסי , וניסיתי להדליקו.
'שיט' מלמלתי לי כשראיתי שסוללתי נגמרה לגמרי.
מה אני עושה עכשיו. לאן אני הולכת. הביתה.או לטייל. מה אני אגיד להוריי? ב-22:00, אני כבר תמיד בבית. ואין לי מושג מה השעה עכשיו.
התחלתי לרוץ, רצתי במהירות אך לא הרגשתי מאמץ. אני יודעת שאני רצה מהר.תחושות מוזרות עלו בי. כעס. כעסתי על האנשים האלו. שגרמו לזה לקרות. כעסתי על עצמי, שאפשרתי לזה לקרות. הרגשתי שדמעותיי עומדות בפתח עיניי והכרחתי את עצמי לא לבכות.
'את חזקה אלכס', מלמלתי לעצמי. אני חזקה.
נכנסתי לפארק ורוח חדרה אל עורי. התחיל להיות מאוד קר. האורות המעטים שדלקו הצליחו להאיר מעט את הפארק. בשולי המדרכה היו מדשאות ענקיות, ואף ראיתי כמה נערים ונערות שיושבים שם ושותים משקאות חריפים, התעלמתי מהם.
אט אט התחלתי להתעייף והתיישבתי על ספסל שהיה בקרבת הפארק. ידיי נחו על משענת הספסל, וראשי גם כן. ראיתי כוכבים מבצבצים בין ענפי העצים הגבוהים .לפתע הרגשתי נינוחה ופלטתי אנחה שישבה על ליבי זמן מה.
עצמתי את עיניי, ונתתי לרוח השקטה ללטף את פניי.