החתכים הראשונים שלי-פרק 19-העלאה שניה(עם שינוי קטן מההעלאה הראשונה)-מוקדש לדני 1D yaelis SBWאנונימית DIANA גל שירני

היי בנות,אני מצטערת שלא העלתי פרק של הסיפור הרבה זמן! מקווה שתהנו מהפרק הזה!
פרק 19
נמ של(=שלי)
חזרתי הביתה,"אכלתי ארוחת צהריים",אם אפשר בכלל לקרוא למה שאכלתי ארוחה;הכנתי את שיעורי הבית ונכנסתי למקלחת-מתחילה להתארגן לקראת הפגישה שלי עם זואי,או אם לדייק,להארגן לקראת הפגישה שלי עם השוטרים בבית של זואי.
התלבשתי (יש קישור למה שהיא לבשה ברציתי להוסיף-אני עיצבתי את הסט)ושמתי מעטה עבה של צמידים על היד שבה יש לי את החתכים כדי למנוע צרות ושאלות מיותרות.
ירדתי למטה,לוקחת את הפאלפון שלי איתי.
"לאן את הולכת,כלבה קטנה?"
אמא שלי שישבה על הספה בסלון שאלה,כמובן,אותי.
"לזואי.לא סיימנו אתמול את העבודה ואנחנו צריכות להמשיך אותה."
עניתי,מקווה שהיא תאמין לי.
"אז בואי,אני אשחרר את הרצועה שלך כלבה."
"אני מסתדרת,אני יכולה לפתוח את הרצועה לבד."
אמרתי בארסיות כי כבר לא יכולתי עם זה יותר.גם לספוג יש כמות מוגבלת של מים שהוא יכול להכיל ולספוג,בסופו של דבר הוא מתחיל לטפטף.
"מה אמרת?"
"אמרתי שאני יכולה לפתוח את הרצועה שלי לבד,אני מסתדרת."
"אה,באמת?"
"כן."
"בואי הנה פרחחית קטנה שכמוך."
ידעתי שעשיתי טעות.אני לא יכולה פשוט לברוח עכשיו,אני חייבת ללכת ולעשות את מה שהיא רוצה כי אחרת היא תתחיל לחשוד ורק זה חסר לי.עוד טיפת סבל ואני אפטר ממנה לתמיד-אני חייבת להחזיק מהעמד.
התקדמתי לעברה.
"תתקרבי אלי,יש לי משהו להגיד לך."
היא אמרהנ כשעמדתי מולה.ידעתי שיש פה איזשהו תריק אבל הייתי חייבת לציית לה עם כמה שלא רציתי לעשות את זה.
התכופפתי ככה שפני היו מול פניה.
"תתקרבי עוד קצת."
היא אמרה בקול של שמחה לאיד.
קירבתי את פני לפניה ככה שרק סנטימטרים ספורים מרחיקים בנינו.ואז הגיע הרגע שלו היא חיכתה.היא פשוט סטרה לי בכל חוזקה.
הרגשתי את הלחי שלי פועמת,מצלצלת מרוב חוזק הסטירה.שמתי את ידי על לחיי,לא כמתקשה להאמין,לא כמופתעת או אחוזת אלם-כי צפיתי שמשהו כזה יקרה;אלא מהכאב.פי נפער והרגשתי טעם מלוח של דם בפי.נחנקתי והשתנקתי,רצה לכיור הקרוב ביותר ויורקת לתוכו את הדם,פותחת את זרם המים.המים נצבעו בצע ורדרד מהדם.כנראה שמעוצמת המכה התחלתי לדמם.שטפתי את פי במים,יורקת את המים לכיור.
חזרתי לסלון,שואלת את "אמי" אם אני יכולה ללכת לזואי.
הבעה של אושר מזוקק עדיין היתה מרוחה על פניה.
"בטח שכן,מכשפה קטנה."
"תראו מי שמדברת…"
לחשתי כשהסתובבתי לדלת
"אמרת משהו?"
"לא."
עניתי בנוקשות
"רק תוודאי שהלחי שלך לא אדומה לפני שאת נכנסת לבית של זואי ואם הם שואלים אותך על זה תמציאי משהו."
היא אמרה
"אני כבר יודעת."
עניתי.
"את יכולה לעוף מפה כבר."
היא אמרה וזה באמת מה שעשיתי.לא רציתי לבלות שם עוד שניה נוספת,כל עוד אני יכולה שלא.
תגיבו ותדרגו!!!